# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/1/14/

ואזי יכולין לעשות ראש־השנה. כי כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש־השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך לזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפט את חברו, כי המשפט לאלקים הוא, כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפט את האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ”ב): אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי־אם השם יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (ב”ר ויצא פ’ סח, הובא בפירש”י פרשת כי תשא), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך, ועל־כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא יתברך בעל־הרחמים, ובודאי הוא מקים בנו: הוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות פ”א).

ואנו רואין רחמנותו במה שקבע לנו ראש־השנה, שהוא יום הדין, בראש־חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו יתברך, על־כן עשה עמנו חסד וקבע יום הדין ראש־השנה בראש־חדש, שאז כביכול הוא יתברך בעצמו מבקש כפרה, בבחינת: הביאו עלי כפרה, הנאמר בראש־ חדש (כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבועות ט), ועל־כן אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא יתברך בעצמו מבקש אז כפרה, כנ”ל. גם על־ידי שהשם יתברך בעצמו כביכול בא לידי זה שיצטרך לומר: הביאו עלי כפרה. הינו שעשה דבר שהצרך להתחרט עליו ולומר: הביאו עלי וכו’, על־כן אין לנו בושה לבוא לפניו בחטאינו לבקש עליהם כפרה ולהתחרט עליהם, כי גם הוא יתברך עשה דבר שהצרך להתחרט עליו כנ”ל. נמצא, שאנו רואין גדל רחמנות שלו, על־כן הוא לבדו יתברך ראוי לדון את העולם, כי הוא יתברך יודע מקום כל אחד ואחד, כי כל המקומות הם אצלו יתברך, כי הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ”ל.

כי אף־על־פי שאנו מוצאים מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית־המקדש, אין הכונה, חס ושלום, שנתצמצם שם אלקותו יתברך, חס ושלום, כמו שאמר שלמה (מלכים–א ח): הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה וכו’. רק מחמת שהיה שם דברים נאים, כי בבית־המקדש היה ציורא דעבדא דבראשית וציורא דגן־עדן (ע’ בהקדמת התיקונים), על־כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם, ועל־כן הוא יתברך יכול לעשות ראש־השנה, שהוא יום הדין, כי הוא מקים: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כי הוא מקומו של עולם כנ”ל.

וזה בחינת (תהלים צג): לביתך נאוה קדש, ה’ לארך ימים. הינו שהשם יתברך המשיך רק קדשתו לבית־המקדש, מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם, ועל־כן: ה’ לארך ימים, הינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש־השנה, שהוא יומא אריכתא (ע’ ביצה ד ודף ו ובשו”ע או”ח סי’ שצג) כנ"ל. ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם־כן בחינת מקומו של עולם, בבחינת (שמואל א ב): וכסא כבוד ינחילם, כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. דהינו על־ידי בחינת כסא הכבוד, שרשי הנשמות, על־ידי־זה הוא מקומו של עולם, בחינת: וישת עליהם תבל. ועל־כן הוא יכול לעשות ראש־השנה כנ”ל:

וזה פרוש: תקעו בחדש שופר. תקעו – זה בחינת הממשלה הנ”ל, בחינת: ותקעתיו יתד במקום נאמן כנ”ל. בחדש – זה בחינת התחדשות המחין שבשלש רגלים, בבחינת (תהלים קד): עשה ירח למועדים – שכל המועדים והרגלים הם על־ידי חדוש הירח.

שופר זה בחינת הלב, שנזון משופרא דשופרא (זוהר פנחס דף רטז רכא וע’ תיקונים תיקון כא מט). גם שופר הוא בחינת יראה, בבחינת (עמוס ג): היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. גם שופר הוא בחינת נבואה, בבחינת (ישעיה נח): הרם כשופר קולך. גם שופר הוא בחינת תפלה, בבחינת (תהלים קיח): מן המצר קראתי יה וכו’, וזה בחינת מצר השופר ומרחב השופר. גם הוא בחינת שיח השדה, שחוזרין כחם לתוך התפלה, בבחינת: ויצא יצחק לשוח בשדה כנ”ל, וזה בחינת שופר, בבחינת (יהושע ו): במשוך בקרן היובל – ראשי־ תבות: ו’יצא י’צחק ל’שוח ב’שדה, כנ”ל. ועל־ידי כל הבחינות אלו – בכסה ליום חגנו. הינו ראש־השנה, כי על־ידי־זה יכולין לעשות ראש־השנה, כנ"ל:

בענין הנבואה הנ”ל יש קשיא, כי המלאך המשפיע הנבואה, דהינו בחינת המלאך הגואל וכו’, כנ”ל, הוא למטה מבחינת מקום הנבואה, כי המלאך הנ”ל הוא בחינת השכינה, כמובא, והיא בבחינת למטה מנצח והוד, שמשם הנבואה. אך יש בזה דברים בגו, דהינו כשהיא עולה למעלה מהם, אזי היא דיקא משפיע נבואה, ואין לנו עתה עסק בזה: