# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/2/6/

ועל־ידי־זה שממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, על־ידי־זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך. כי בששת ימי החל הם פעלות משתנות, שבכל יום נברא פעלה משנה, וזה כנגד השכל האנושי, להבין זאת בשכל האנושי, שפעלות משתנות יהיו נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת. רק על־ידי שבת, שאנו זוכין שנתן לנו השם יתברך מתנה גדולה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת י:): מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט. כי שבת מורה על אמונת היחוד, שאנו מאמינים שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, שברא כלם בששת ימי החל ושבת בשבת. נמצא, שעל־ידי שבת נתגלה אחדות הפשוט יתברך, והתגלות אחדות הפשוט זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך, כמו שמצינו: יחיד ורבים – הלכה כרבים (ברכות ט ולז), כי מחמת שהם רבים, שכל אחד יש בו דעה משנה, בחינת פעלות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד, נמצא בחינת פעלות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך, ועל־כן הלכה כמותם. וגם כדי שלא להרבות מחלקת בישראל, כי אם לא כן, כל יחיד ויחיד יאמר כדעתו, ואין לדבר סוף, ויתרבו מחלקת בישראל (ע’ ב”מ נט:), שאין זה רצונו יתברך, כי רצונו רק בבחינת אחדות הפשוט, כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה, גם למעלה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, בבחינת: אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. שעל־ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה, נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה:

וזה בחינת מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנור של עכנאי (ב”מ נט), כי רבי אליעזר הלכה כמותו בכל מקום (שם), והיה רוצה להראות שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור, שזוכין לזה על־ידי הלכות כנ”ל, ועל־כן אמר: חרוב יוכיח, אמת המים יוכיח, כתלי בית־המדרש יוכיחו, בת־קול יוכיח. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור, דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ”ל. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו, כמובא בזהר הקדוש (לך־לך דף צ), שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל־כן רצה רבי אליעזר להראות שיש לו שלמות רבוע הדבור, ועל־כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על־ידי שלמות דבורו, והראה זאת בארבעה דברים, שהם בחינת רבוע הדבור:

חרוב יוכיח, זה בחינת הדבור של צדקה, כי חרוב הוא בחינת צדקה, כי חרוב נוטעין אותו רק לדורות, כמו שאמרו בגמרא (תענית כג): אנא עלמא בחרובא אשתכח, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי. נמצא, שהחרוב הוא רק לדורות, כמו הצדקה שהיא לדורות, כמו שאמר רבי חיא (שבת קנא:): כי אתא עניא אקדם לה רפתא, כי היכי דלקדמו לבניך וכו’, גלגל הוא שחוזר בעולם:

אמת המים – זה בחינת תשובה, בבחינת (איכה ב): שפכי כמים לבך נכח פני ה’:

כתלי בית־המדרש, זה בחינת עשירים, שהם כתל שהכל פונין בו, כי אוהבי עשיר רבים (משלי יד), והכל פונין אל העשירים. וזהו: כתלי בית־המדרש, בחינת (תהלים לד): דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב. דהינו הצדיקים דורשי ה’, שכל טוב נמשך מהם. אך צדיקים מהני זכותיהו אעלמא, אדידהו לא (חולין פו), כי הצדיקים בעצמן אין להם כלום, רק ממשיכין כל טוב אל העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על רבי חנינא בן דוסא (שם): כל העולם נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו’. ועל־כן העשירים נקראין כתלי בית־המדרש, שהם כתל שהכל פונין אליו על־ידי עשירותם, וכל טוב שיש להם נמשך להם מבחינת בית־המדרש, הינו בחינת: דורשי ה’ לא יחסרו כל טוב, שמהם נמשך כל ההשפעות כנ”ל:

בת־קול, זה בחינת מלכות, כי הקול יוצא משת עזקאין דקנה, בחינת מלכות, בחינת (מלכים–א י): שש מעלות לכסא (ע’ זוהר נשא קכא: פנחס דף רלה ובתיקון כב). נמצא, שהראה רבי אליעזר בארבעה דברים אלו, שיש לו שלמות רבוע הדבור, דהינו בחינת ארבעה חלקי הדבור הנ”ל. אבל אף־על־פי־כן לא השגיחו על זה, כי יחיד ורבים – הלכה כרבים, כי זה יקר בעיני השם יתברך, שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מבחינת פעלות משתנות כנ”ל, שזה בחינת שבת כנ”ל. וזהו שאמר הקדוש־ברוך־הוא: נצחוני בני. הינו שבחינת בן שלהם נצח, כי זה שרבים מסכימים לדעת אחד, זה בחינת שבת, בחינת בן, כנ”ל:

וזה בחינת: עבדו את ה’ בשמחה (תהלים ק). הינו להמשיך שמחה לבחינת עבד, בחינת מט”ט, בחינת ששת ימי החל כנ”ל. וזהו: דעו כי ה’ הוא אלקים, בחינת אחדות הפשוט, שכל השנויים הם אחד, שזה נתגלה על־ידי שנמשך השמחה של שבת לששת ימי החל, שהם בחינת עבד כנ”ל:

וזה בחינת חנכה. כי ימי חנכה הם ימי הודאה, שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת הלכות, שעל־ידי־זה זוכין לשלמות הדבור, על־ידי התגלות האמת כנ”ל. וזהו בחינת השמן של נר חנכה, בבחינת (דברים לג): תמיך ואוריך לאיש חסידך. שעל־ידי החסדים, דהינו בחינת הלכות, נתגלה אור האמת, בחינת: תמיך ואוריך. וזה בחינת השמן, שהוא בחינת אור האמת, בחינת (תהלים מג): שלח אורך ואמתך. וצריך לתנו סמוך לפתח (שבת כא:), בחינת: פתחי פיך (מיכה ז), הינו הדבור, כי האמת מאיר בהדבור כנ”ל, בבחינת (תהלים קיט): פתח דבריך יאיר. ואזי נמשך השמחה של שבת לששת ימי החל, על־ידי לשון־הקדש, שהוא שלמות הדבור.

וזה בחינת: חנכה – חנו כ”ה, בחינת שבת ניחא, שבו מקשר לשון־הקדש, שהוא בחינת: כה תברכו – בלשון־הקדש, כנ”ל. והשמחה של שבת מאיר לששת ימי החל, שהם גם־כן בחינת חנכה, בחינת חנוך, מט”ט, עבד, ששלטנותה בימי החל, בבחינת: זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו. בחינת שמחה של שבת, שנמשך לששת ימי החל כנ”ל:

וזה: ויהי מקץ שנתים ימים. מקץ – הינו סוף, בחינת הלכות, שהם שעשוע עולם הבא, שהוא בסוף. וזהו: שנתים ימים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ה:) על האי בר בי רב דחד יומא שהיה מצטער, עד שדרש לו רבי יוחנן: ואותי יום יום ידרשון, שיום אחד בשנה חשוב שנה, וזהו: שנתים ימים, בחינת הימים שנחשבין לשנים על־ידי למוד הלכות, בחינת יום יום ידרשון כנ”ל: (וגמר פרוש הפסוק על־פי התורה הנ”ל לא זכינו לשמע)

ובשעה שהלב בצרה, גם הראה בצרה. כי הראה היא קיום הגוף, כי הראה מקימת הלחה לבנה וממשכת הלחלוחית להגוף, כי הגוף יש לו תנועות שהם מיבשין הגוף, כי התנועות מיבשין, ועל־כן עקר הקיום – על־ידי הראה, שממשכת לחלוחית. וכשהלב בצרה, שאז הדמים עולין ושוטפין על הלב, ואזי הלב דופק בדפיקות גדולות, אזי הראה מנשבת נשיבות גדולות, ואזי נתיבש הראה, ועל־ידי־זה נתיבש הגוף, חס ושלום. ושמן הוא רפואה להראה, כמו שאומרין העולם, כי השמן מלחלח, הינו בחינת השמן הנ”ל, שהוא בחינת תקון הצרה כנ”ל. ובתחלה, כשהצדיק בצער ובצרה, כמה וכמה נשמות שבעולם הזה ועולם הבא מקוננין ומתאבלין על צערו, וגם השכינה מקוננת, כי אפלו על דמים של רשעים השכינה מקוננת, קל־וחמר על דמן של צדיקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מו). אבל כשזוכה לרפואה, אזי מתנחמין כלם, ונמשך שמחה לכלם, בבחינת (ישעיה נז): וארפאהו ואשלם נחמים לו ולאבליו. שעל־ידי רפואתו נמשך נחמה לכל האבלים הנ”ל, הינו שמחה כנ”ל:

ודע, שמזמור לתודה הוא מסגל למקשה לילד, דהינו לומר אותו. כי מ’זמור ל’תודה – ראשי־תבות “מל”, בחינת שבעין קלין של היולדת שצועקת קדם הלדה, כמובא. ויש במזמור זה קס”ח אותיות. קס”ח הוא “חסד” בא"ת ב"ש, שעל־ידי החסד, בחינת הלכות, ההולדה בנקל כנ"ל. ויש מ"ג תבות בזה המזמור, כי קשוי לילד הוא על־ידי שיש קלפה שהיא אומרת: גזרו, גם לי גם לך לא וכו' (מלכים–א ג), כי אינו רוצה שיצא לאויר העולם, וכנגד זה יש מ”ג תבות בזה המזמור, כנגד בחינת "גם" הנ"ל, כי המזמור הזה הוא סגלה למקשה לילד כנ"ל: