# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/5/15/

וזה בחינת רבי עם תלמידים, שכשיש רבי אמתי עם תלמידים, על־ידי־זה נעשה ונתתקן גם־כן כל הבחינות הנ”ל, כי על־ידי קבוץ התלמידים אצל הרב, על־ידי־זה נתקבץ ונתלקט חלקי האמונה. ועל־כן נקרא למוד הרב עם התלמידים ישיבה, על־שם קבוץ חלקי האמונה, שהוא בחינת (שמות טז): ארץ נושבת, בחינת (תהלים לז): שכן ארץ ורעה אמונה, הפך: ארץ לא זרועה (ירמיה ב), שהיא בחינת פגם אמונה כנ”ל. כי הרב הוא משגיח על חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת (תהלים קא): עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. לשבת עמדי – בחינת ישיבה, בחינת ארץ נושבת, וכנ”ל.

ועל־כן הגרים שנעשין על־ידי קבוצי האמונה, כמבאר לעיל, על־כן הם נקראים על־שם ישיבה, כמו שכתוב (במדבר כד): וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך. וזהו: “איתן” – “תניא” דמסיע לך, כמובא בתקונים (תי’ כא דף מד), כי למוד הישיבה הוא מסיע לגרים, כי הם נתגירין על־ידי בחינת הישיבה כנ”ל, כי על־ידי רבי עם תלמידים, שהוא בחינת ישיבה, על־ידי־ זה נעשין גרים, על־ידי שנתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה כנ”ל. נמצא, שבחינת אמונה נתתקן על־ידי רבי עם תלמידים.

גם נתחדש ונתתקן המח, כי מח התלמידים נתתקן ונתחדש על־ידי הרב, וגם מח הרב נתחדש על־ידי התלמידים, כמו שאמרו (מכות י): ומתלמידי יותר מכלם:

ועקר זמן הקבוץ הוא בראש־השנה, שהוא בחינת ראש, שאז הוא בחינת תקון המחין כנ”ל, והם מאירין ומחזקין זה את זה, הינו כי גם בהרב עם התלמידים כשמתקבצים, יש כל בחינות החמשה חושים של המח. חוש הראיה זה בחינת מה שרואין את הרב, בבחינת (ישעיה ל): והיו עיניך רואות את מוריך, שהוא דבר גדול. שמיעה הוא בחינות (איוב לו): ויגל אזנם למוסר. דהינו מה שכל אחד ואחד שומע המוסר של הרב. ריח זה בחינת הטרחות והיגיעות שיש לכל אחד ואחד בשביל לנסע ולילך ולבוא אל הרב, וזה בחינת ריח, בחינת (שה"ש ז): וריח אפך, בחינת (קהלת ב): אף חכמתי עמדה לי, חכמתי שבאף עמדה לי (מ”ר קהלת סדר ב, ע”ש במ”כ), דהינו על־ידי טרחות ויגיעות, כי אי אפשר לקבל מהרב כי־אם על־ידי טרחות ויגיעות, וזהו בחינת חוש הריח.

טעם זה בחינת מה שכל אחד טועם ומרגיש מתיקות אמרי נעם של הרב. משוש זה בחינת ידים כנ"ל, זה בחינת ההוצאות שיש לכל אחד, מה שכל אחד מוציא יגיע כפו על הוצאות לבוא להרב, וזה בחינת משוש, בחינת ידים, בחינת יגיע כפו כנ"ל. נמצא, שגם כאן נתתקן בחינות החמשה חושים כמו בראש־ השנה, והם מאירין ומחזקין זה את זה. שלפעמים נחלש בחינות החמשה חושים של ראש־השנה, ונתחזקין על־ידי אלו החמשה חושים של הרב עם התלמידים, וכן להפך. גם בחינת תפלין, שהוא חותם דקדשה, נתתקן על־ידם, בבחינת (ישעיה ח): חתום תורה בלמדי:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות קו ע”ש): כד הוו קמו רבנן ממתיבתא דרב הונא, הוו נפצי גלימיהו, וסלק ענני וכסי ליומא (דהינו שמשא). הינו, כשהיו קמים התלמידים מהישיבה של רבם רב הונא, הוו נפצי גלימיהו, דהינו הלבושין, בחינת גדלות, כמו שכתוב (תהלים צג): ה’ מלך גאות לבש. הינו שהיו מנפצין ומסלקין בחינת הגאוה, כי על־ידי הישיבה של הרב עם התלמידים נתתקן חותם דקדשה, שהוא הפך הגאוה כנ”ל. וזהו: גלימיהו, “גלמי” ראשי־תבות: י'י מ'לך ג'אות ל'בש (תהלים צג), בחינת הגאוה כנ”ל, שהם הכניעו וסלקו אותה. וזהו: וסלק ענני, זהו בחינת תקון הברית, שמסלקין ומעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין תפלין כנ”ל. וזהו: וסלק ענני, בחינת (בראשית ט): והיתה הקשת בענן, בחינת תקון הברית כנ”ל. וזהו: “ענן” – ראשי־תבות: נ’דיבי ע’מים נ’אספו (תהלים מז), בחינת גרים.

כי על־ידי תקון הגרים נעשה תקון הברית כנ”ל. ואזי, כשנעשה תקון הברית, דהינו שמעלין בחינת החתים בשרו לבחינת מחין, אזי נעשה בחינת תפלין דמכסין על מחא (ע’ תיקון סט דף קטו). וזהו: וכסי ליומא, דהינו שמשא, הינו בחינת תפלין דמכסין על מחא, שהוא בחינת שמשא, בחינת משה, בחינת (ב”ב עה): פני משה כפני חמה, כי משה הוא הדעת, וכנ”ל:

וכשנתתקן המח בבחינת משה, בחינת תפלין כנ”ל, אזי גם בבחינת הסתלקות משה, דהינו כשנסתלקין המחין, אזי גם הרשימה שנשאר, שהיא בחינת שנה, היא טובה גם־כן מאד, בבחינת (קהלת ה): מ’תוקה ש’נת ה’עובד – ראשי־תבות “משה”.

כי לפעמים נסתלקין המחין אצל הרב, וכן אצל התלמידים, כי אין המחין קבועים תמיד, ובשעת ההסתלקות, אזי הוא בחינת הסתלקות משה, שהוא הדעת, בחינת שנה, ועל־ידי תקון המחין, על־ידי הישיבה כנ”ל, אזי גם בשעת ההסתלקות הדעת, שהוא בחינת הסתלקות משה, בחינת שנה, אזי גם בחינת השנה מתוקה וטובה, בבחינת: מ’תוקה ש’נת ה’עובד כנ"ל, כי על־ידי תקון המחין בבחינת משה, על־ידי־זה הוא תקון השנה, בבחינת חלום על־ידי מלאך כנ"ל. וזהו: מתוקה שנת העובד. מתוקה דיקא, בחינת מיין מתיקין, בחינת תקון הברית, שהוא בחינת מיין מתיקין (כמובא (במ"א) בליקוטי הראשון בסי' נ'), הפך פגם הברית, שהוא בחינת מיין מרירין, שהוא בחינת פגם טמאה הנ”ל, חס ושלום. אבל על־ידי תקון המחין כנ”ל, על־ידי־זה השנה מתוקה, בבחינת מיין מתיקין, בבחינת תקון הברית כנ”ל. וזהו: אם מעט ואם הרבה יאכל, הינו שאין מזיק לו האכילה, שעל־ידה בא, חס ושלום, טמאה הנ”ל בחלום בשנה כנ”ל, כי נתתקן בחינת השנה על־ידי תקון המחין כנ”ל, כי על־ידי תקון המחין, גם השנה שהיא בחינת הסתלקות הדעת, היא גם־כן טובה ומתוקה מאד כנ”ל:

כי באמת צריכין דיקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבד את ה’ בפשיטות, כי צריך שיהיו מעשיו מרבין מחכמתו (אבות פ”ג), ולא המדרש הוא העקר, אלא המעשה (שם פ”א), ועל־כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבד את ה’ בפשיטות, בלי שום חכמות. לא מבעיא חכמות של שטות, של סתם בני־אדם, אלא אפלו חכמות גמורות, אפלו מי שיש לו מח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסק בעבודתו יתברך בפשיטות. וצריך אפלו להתנהג ולעשות דברים שנראה כמשגע בשביל עבודת השם, בבחינת (משלי ה): באהבתה תשגה תמיד, שבשביל אהבת השם צריכין לעשות דברים הנראין כשגעון, כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך, כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת השם ומצוותיו יתברך, ולאו דוקא מצוה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצוה. כי יש תרי”ג מצוות, ואלו התרי”ג מצוות יש להם ענפים רבים, וכל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמים, הוא בחינת מצוה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך.

ואזי, כשאהבתו חזקה כל־כך להשם יתברך, עד שמסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, כדי לעשות לו יתברך איזה נחת, אזי הוא טובה להמחין, כי אזי זוכה להשיג אפלו מה שהוא למעלה מהמחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, הינו בחינת: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו (ע’ ברכות ז), שזה בחינת עוות המשפט, כי זה נראה כעוות הדין, חס ושלום, שגם משה בחייו לא השיג זאת, הינו גם כשהמח בשלמות, ואינו נסתלק, שזה בחינת משה בחייו, כי הסתלקות המחין, בחינת שנה, זה בחינת הסתלקות משה כנ”ל, וקיום המחין, בעת שהמחין קימים ואינם נסתלקין, זה בחינת משה בחייו, וגם אז אין יכולין להשיג השגה הנ”ל, דהינו להשיג מפני מה יש צדיק ורע לו וכו’. אבל על־ידי שאהבתו חזקה כל־כך להשם יתברך, שמשליך ומגלגל עצמו ברפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, ועושה עבדות כעבד ממש בשביל אהבתו יתברך, אזי זוכה להשיג גם מה שבחינת משה בחייו, דהינו בעת קיום המחין, אין יכולין להשיג, דהינו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

כי יש בחינת בן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא כמו בן (ע’ זוהר בהר קיא:), ויש בחינת עבד, שאין לו רק לעשות עבודתו שנתנו לו, ואסור לו לשאל שום טעם וחקירה על עבודתו, כי הוא מחיב רק לעשות את שלו, דהינו עבודתו שנתנו לו לעשות. אבל יש בן, שהוא אוהב כל־כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך הסוללות הגדולה (שקורין פאסי’), בתוך קשרי המלחמה, ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת־רוח לאביו, מה שאפלו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו, ואזי, כשאביו רואה אהבתו החזקה כל־כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפלו לבן, כי אפלו הבן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, אף־על־פי־כן יש מקומות שגם הבן אסור לכנס לשם, הינו, שיש השגות שגם הבן אינו משיג אותם, אבל על־ידי שהבן מסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לעבדות כנ”ל, על־ידי־זה אביו מרחם עליו ומגלה לו מה שאינו נמסר אפלו לבן, הינו שנתגלה לו בחינת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שגם משה בחייו לא השיג זאת.

וזהו בחינת (מלאכי ג): וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העבד אתו. העבד אתו דיקא, הינו בחינת בן שמשליך עצמו לעבדות, שמסלק כל חכמתו ועושה מעשה עבד, וזהו: בנו העבד אתו, הינו בן שעושה מעשה עבד כנ"ל, על־ידי־זה: וחמלתי עליו, כי על־ידי־זה השם יתברך מרחם עליו, מחמת שרואה אהבתו חזקה כל־כך, ומראה ומגלה לו בחינת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כנ"ל. וזהו (מ"ש שם): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וכו', דהינו שזוכה להשיג על־ידי־זה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כנ"ל:

וזה בחינת תקון המשפט, כי זוכה להשיג צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שזה נראה כעוות המשפט, ועכשו, כשזוכה להשיג ולהבין זאת, זה בחינת תקון המשפט. נמצא, שעל־ידי רבי אמת עם תלמידים, נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ”ל: