# סו

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/66/

הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל, דהינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק על, אזי הצדיק מכרח לעשות תשובה בשבילו. על־פי משל, שפעם אחד נסעו שני בני־אדם עם סוס מבהל ומשגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה. ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף, והכה אותו הרבה. ושחק ממנו השני ואמר לו: הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו. רק אתה צריך לקח רצועה שמכין בה הסוסים, להכות אותו. והלך ועשה כן, ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס. ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן. נמצא, שגם זה אינו עצה טובה. ויעצו אותו שיעשה כך, שיקח חבל יפה, ויקשר את הסוס לאיזה אילן, ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב. ועשה כך, והכה הסוס הרבה, ונתיגע. וראה, שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כלו בעד היגיעה והקצר־רוח שיש לו על־ידי ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה רק לירות אותו על־ידי קני־שרפה, וזה צר לו.

כך כשאחד יוצא לחוץ, ואינו מתנהג כשורה – אין יכולין למצא עצה מה לעשות לו, כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או על־ידי שליח או באפן אחר, אך כל הענשים הם נוגעים להצדיק בעצמו, כמו שמצינו אצל השם יתברך, שבכל צרתם לו צר (ישעיה סג), כי הם חלק אלוק ממעל, ועל־כן כשיש להם צרה, חס ושלום, לו צר, כביכול. כמו־כן אצל הצדיק גם־כן, כי גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז), כי הענש שמעניש את אחד, הוא נוגע להצדיק בעצמו. כי האדם נתהוה מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט, שהוא בחינת הצדיק, בחינת (משלי י): צדיק יסוד עולם. שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב): ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. נהר יוצא מעדן – זה בחינת צדיק יסוד עולם, בחינת יסוד הפשוט, אשר משם יפרד הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ”ל. נמצא, שכלם נמשכין מהצדיק, ועל־כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע את הצדיק בעצמו, ועל־כן: גם ענוש לצדיק לא טוב כנ”ל:

וזה שאמרו הבעלי־מוסר, שכשבאים לצדיק ורואים אותו, בבחינת (ישעיה ל): והיו עיניך רואות את מוריך, ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בעצמו על כל המדות, איך הוא אוחז בהם, על־ידי ראית פני הצדיק. כי כל המדות נמשכין מהארבעה יסודות הנ”ל, כמובא, ועל־כן כשרואה את הצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, ראוי לו שיסתכל וירגיש על־ידי־זה איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מן הארבעה יסודות, שנמשכין מהצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, כנ”ל:

וזה: והיו ע’יניך ר’ואות א’ת מ’וריך – ראשי־תבות: א’ש ר’וח מ’ים ע’פר, שהם הארבעה יסודות, שמהם נמשכין כל המדות, שכלם נמשכין מהצדיק כנ”ל. ועל־כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת: והיו ע’יניך ר’ואות א’ת מ’וריך, על־ידי־ זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מארבעה יסודות: א’ש ר’וח מ’ים ע’פר, שנמשכין מהצדיק כנ”ל:

וזה שקורין העולם את מחרת יום־הכפורים “שם ה’”, כי אחר יום־הכפורים, אז נתגלה בחינת שם ה’. וזה שנצטוו תכף למחרת יום־הכפורים על שבת, כי למחרת יום־הכפורים נתרצה השם יתברך לישראל והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפירש”י פ’ ויקהל). נמצא, שתכף למחרת יום־הכפורים הזהרו על שבת, ושבת שמא דקדשא־בריך־הוא (זוהר יתרו דף פח:), כי אז, אחרי יום־הכפורים, נתגלה בחינת שם ה’.

כי כשמענישין את אחד, עוקרין אותו משרש חיותו, כי אפלו שאר ענשים נקראים בחינת מיתה, כמו שכתוב (שמות ד): כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע”ז ה.), שנעשו עניים. והשם הוא החיות, בבחינת (בראשית ב): נפש חיה הוא שמו. ושמו משתף בשמנו, כביכול (ירושלמי תענית פ”ב, ובפירש”י יהושע ז, ירמיה יד, ובילקוט יהושע ז), ועל־כן כשיש לישראל איזה ענש, חס ושלום, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כי עקר הענש נוגע בהחיות, שהוא השם, ושמו משתף בשמנו כנ”ל.

ועל־כן כשאמר משה: ואם אין מחני נא (שמות לב), והשיבו השם יתברך: מי אשר חטא לי אמחנו וכו’ (שם) – בקש משה, שיעשה למען שמו הגדול המשתף בשמנו. כי מאחר ששמו יתברך משתף בשמנו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כנ”ל. ועל־כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה י:): הוא אינו שש וכו’, כי נוגע בעצמו יתברך, כביכול, כי שמו משתף בשמנו כנ”ל. נמצא, כשנתרצה הקדוש־ברוך־הוא לישראל ביום־הכפורים ואמר: סלחתי כדברך, אזי, כביכול, נגדל שמו יתברך המשתף בשמנו כנ”ל. ועל־כן נצטוו תכף אחר יום־ הכפורים על שבת כנ”ל, כי שבת שמא דקדשא־בריך־הוא כנ”ל, ועל־כן קורין מחרת יום־הכפורים “שם ה’”, כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום־הכפורים, נגדל שם ה’, כנ”ל: