# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/7/4/

ואפלו כשמגיע זמנו להסתלק, והנשמה עולה ומתדבקת במקום שעולה, בעולמות עליונים, אין זה תכלית ושלמות, שתהיה הנשמה רק דבוקה למעלה, רק עקר השלמות של הנשמה היא, שבעת שהיא למעלה תהיה למטה גם־כן. על־כן צריך שישאיר אחריו ברכה, בן או תלמיד, כדי שישאר דעתו למטה גם־כן בעת שנסתלק למעלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב”ב קטז): אשר אין חליפות למו – חד אמר בן, וחד אמר תלמיד. כי התלמיד מקבל דעת הרב. גם הבן, בודאי אין מעלה כשנשאר בן רשע, חס ושלום, והעקר להשאיר בן שיהיה בחינת תלמיד גם־כן, שיקבל ממנו שכלו ודעתו. ולאידך מאן־דאמר די בתלמיד לבד, כי מאחר שעקר הוא כדי שישאר דעתו בעולם, על־כן די גם בתלמיד לבד, כי זהו עקר השלמות, שישאר דעתו בעולם הזה גם בעת ההסתלקות, כשהנשמה עולה למעלה. כי מי שיודע קצת בידיעתו יתברך, הוא יודע שעקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך, וזהו עקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך, כמו שכתוב: ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר וכו’. כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים, שהם עובדים אותו יתברך, ואף־על־פי־כן עקר התענוג והשעשוע שלו – כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה. ועל־כן צריכין להשאיר אחריו בן או תלמיד, כדי שישאר דעתו למטה, שיאיר בבני עולם הזה השפל, כי כשנשאר דעתו למטה על־ידי בן או תלמיד, נחשב כאלו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם:

וכל אדם יכול לקים זאת, להעמיד תלמידים. כי כששנים מדברים יחד ביראת־שמים, אזי כשאחד מאיר לחברו באיזה דבור, נחשב חברו אצלו בחינת תלמיד. ולפעמים נעשה להפך, דהינו, כשאחר־כך הוא מקבל מחברו איזה דבור, אזי נעשה הוא בבחינת תלמיד לגבי חברו. וצריך כל אדם לזהר להשתדל ולעסק בזה, כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה). כי צריך כל אחד לעסק בישובו של עולם, שיהיה העולם ממלא מבני־אדם, כמו שכתוב (בראשית א): ומלאו את הארץ, כי זה עקר ישוב העולם, כשהעולם ממלא מבני־אדם, הינו מבני דעה, כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל כנ”ל.

[הינו, כמו שהאדם מצוה להעמיד בנים בעולם בשביל קיום העולם, כן הוא מצוה להכניס דעת ויראת־שמים בבניו ובתלמידים, כי זה עקר המצוה, שמצוה להעמיד תולדות לקיום העולם, כי העקר – להעמיד תולדות ממין בני־אדם דוקא, ולא מין בהמות וחיות בדמות אדם. על־כן כל זמן שאין מאיר הדעת בבני־אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני־אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה’, שזה עקר גדר האדם, ועל־כן נחשב העולם כתהו ובהו, ועל זה נאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה. כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מישב העולם מבני־אדם דיקא, דהינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם־כן מצות: ומלאו את הארץ. שצריכין למלאת את הארץ בבני־אדם, הינו שכל אדם מצוה שידבר עם חברו ביראת־שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מישב מבני־אדם, הינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך, כנ”ל.]

על־כן צריך כל אחד לעסק בזה – להכניס דעת ויראת־שמים בחברו, שעל־ידי־זה נעשה חברו בחינת תלמיד אצלו, ואזי, כשימלאו ימיו ויגיע זמן הסתלקותו, אזי יתלבש בזה הדבור שהכניס בחברו, ויהיה נחשב כאלו הוא בעצמו ממש קים בזה העולם, כמו שכתוב: אשר אין חליפות למו – חד אמר בן, וחד אמר תלמיד. נמצא, כשנשאר בן או תלמיד אחריו, אזי יש חליפות למו, הינו כי יש לו חליפין, מאחר שנשאר דעתו אחריו על־ידי בן או תלמיד כנ”ל.

כי עקר הוא הדעת, וכשנשאר הדעת אחריו על־ידי בן או תלמיד, נחשב כאלו הוא ממש נשאר קים בעולם. וזה “חליפות” – ראשי־תבות: פ’י י’דבר ח’כמות ו’הגות ל’בי ת’בונות (תהלים מט). כי עקר הוא הדעת, שהוא בחינת: פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, שזהו עקר ההשארה והחליפות שנשאר מן האדם אחריו, דהינו מה שהיה מדבר חכמה ותבונה עם חברו והכניס בו דעת אמת ויראת־שמים כנ”ל. ועל־כן פ’י י’דבר ח’כמות ו’הגות ל’בי ת’בונות, ראשי־תבות “חליפות”, כי זה עקר החליפות וההשארה כנ”ל:

ובאמת בן ותלמיד הוא כלו חד. כי הבן הוא גם־כן תלמיד כנ”ל, וגם התלמיד הוא בחינת בן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט: וע”ש גם בדף יט): כל המלמד בן חברו תורה, כאלו עשאו. כי נחשב כאלו עשה את הגוף של התלמיד גם־כן, כי מקדם לא היה נקרא בשם אדם כלל, מאחר שלא היה בו דעת ולא היה רק דמות אדם, נמצא, שעל־ידי שלמד עמו תורה והכניס בו דעת, על־ידי־זה נעשה אדם, על־כן נחשב כאלו עשאו ממש, על־כן גם התלמיד הוא בחינת בן: