# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/7/8/

גם זה החכם־הדור הנ”ל צריך לידע איזה מקיפים שהוא צריך להמשיכם ואיזה מקיפים שאין צריך להמשיכם, ובשביל זה יש דברים שאין רשאים לגלותם בפני התלמידים, כי אם יגלה אותן הדברים, יכנסו מקיפים אחרים בתוך שכלו כנ”ל, ולפעמים אין צריך לקבל אלו המקיפים, כמו למשל, כשהרב מדבר עם תלמידו איזה פשט בגמפ”ת [גמרא, פרוש, תוספות], ובתוך דבריו הוא בא על איזה קשיא, ואותו הקשיא היה בתחלה בבחינת מקיף אצלו, כי לא ידע ממנה בתחלה, ותכף כשנופל בשכלו זאת הקשיא, הוא אומרה בפני תלמידו, ובתוך כך כשמסביר לו הקשיא, נופל בשכלו תרוץ על הקשיא, נמצא שחוזר ומשיג מקיף אחר, שהוא תרוץ על הקשיא, ואזי אומר גם התרוץ בפני התלמיד, אך כשמגלה גם התרוץ בפני התלמיד, אזי נכנס בו עוד מקיף אחר, ואז על־ידי־זה השכל שבא עליו עתה, הדרא קשיא לדוכתא, ואדרבא, עתה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה. נמצא, שעל־ידי שגלה התרוץ בפני התלמיד, שעל־ידי־זה נכנס בו מקיף אחר, דהינו שכל חדש, על־ידי־זה חזרה הקשיא למקומה ביתר עז, כי עתה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה.

כמו־כן יש בהשגות, שיש דברים שאסור לגלותם, כי אם יגלה זה התרוץ בפני התלמיד, יכנס בו מקיף חדש, שעל־ידו יהיה הקשיא חזקה ורחבה יותר מבתחלה, עד שיוכל לכנס בהשגות מקיפים שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם, כי הם למעלה מהזמן, כי כל מה שהוא מגלה איזה שכל, קשיא או תרוץ, נכנס בו שכל חדש, שהוא בחינת מקיף כנ”ל. על־כן אם לא יהיה נזהר בדבריו, לדקדק איזה דבר לגלות ואיזהו דבר שלא לגלות, על־ידי־זה יהיה נכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם, כי הם בחינת מקיפים, שהם למעלה מהזמן כנ”ל. על־כן מכרח החכם לעשות סיג לדבריו, לדקדק ולזהר מה לגלות ומה שלא לגלות, באפן שלא ישיג רק אותן המקיפים שצריך להשיג, ולא יבוא להשיג מקיפים שאין צריך להשיג:

וזה בחינות מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: כשעלה משה למרום, מצאו להקדוש־ברוך־הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: רבונו של עולם. מי מעכב על ידך. אמר לו: עתיד אחד לעמד, ועקיבא בן יוסף שמו, שיהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות. אמר לו: רבונו של עולם. ראוי שתנתן תורה על ידו. אמר לו: שתק. כך עלה במחשבה (מנחות כט:). ולכאורה קשה, מה אמר לו השם יתברך שתק וכו’, הלא כבר אמר הקשיא, ומה זו שתיקה, מאחר שכבר הקשה מה שהקשה. אך תכף כשאמר משה הקשיא, נפל בשכלו תרוץ על הקשיא, אך אם היה אומר את התרוץ, היה נכנס בו מקיף אחר, והיה בא על קשיא יותר חזקה ורחבה מבתחלה, על־כן אמר לו השם יתברך “שתק” על התרוץ, הינו שישתק ולא יגלה את התרוץ, כדי שלא יבוא על קשיא יותר חזקה מבתחלה. וזהו: כך עלה במחשבה, הינו שתכף כשמגלין את השכל הפנימי, אזי עולה במחשבה שכל אחר חדש, כי נכנס מקיף אחר לפנים, ועל־כן צריכין לשתק, כדי שלא יבוא למקיפים שאין צריכין להשיגם כנ”ל, וזהו: שתק, כך עלה במחשבה*, כנ”ל:

*משה היה למעלה מן המחשבה לכך היה יודע את התרוץ כי השיג בחינת סתרי [כתרי] אותיות והדברים סתומים, ‏כי לא באר היטב ענין זה (כ"ה בדפוס הראשון שנדפס ע"י מוהרנ"ת ז"ל)

וזה פרוש: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה (אבות פ”א). הוו מתונים בדין – זה בחינת שצריך החכם הנ”ל להיות לו מתינות, לידע איך לדבר עם כל אחד ואחד, שלפני בחינת דרי מעלה יגלה להם ההשגה של מה, בחינת: מה חמית וכו’. ולפני דרי מטה יגלה ההשגה של מלא כל הארץ כבודו. וזה בחינת דין, בחינת משפט, בחינת (תהלים עה): כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים – שהגבוהים הוא צריך להשפיל, להראות להם שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, והקטנים, בחינת שוכני עפר, צריך להרים, לעוררם ולהקיצם שלא יתיאשו, כי מלא כל הארץ כבודו, כנ”ל.

וזהו: והעמידו תלמידים הרבה – כי כשזוכה להשגה כזו, להאיר בגדולים וקטנים וכו' כנ"ל, בודאי יעמיד תלמידים הרבה, כי כלם צריכים אליו, כי יש לו כח ללמד עם כלם כנ"ל.

וזהו: ועשו סיג לתורה – בחינת (אבות פ"ג): סיג לחכמה שתיקה. כי צריך לעשות סיג לדבריו, לשתק לפעמים, בחינת: שתק, כך עלה במחשבה, כנ”ל. כי על־ידי שזוכה להעמיד תלמידים הרבה, על־ידי־זה הוא זוכה להשיג את המקיפים, דהינו שמשיג ומבין מה שלא היה יכול להשיג מתחלה, על־כן הוא צריך לעשות סיג לדבריו ולשתק לפעמים, כדי שלא יכנס במקיפים שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם כנ”ל:

ואלו השני בחינות של דרי מעלה ודרי מטה, דהינו השגה של בחינת מה והשגה של בחינת מלא כל הארץ כבודו, הם בחינות השגה של בחינת בן והשגה של בחינת תלמיד, כי אף־על־פי שבן ותלמיד כלו חד כנ”ל, כי הבן הוא גם־כן תלמיד, כנ”ל, והתלמיד הוא גם־כן בחינת בן, כי נחשב כאלו עשאו כנ”ל, אף־על־פי־כן יש הפרש בין בן לתלמיד, כי הבן שהוא תלמיד הוא במעלה יתרה מתלמיד לבד, כי הבן הוא כלו נמשך מן האב, מראשו עד רגלו, ואין בו שום שערה שאינה נמשכת ממח האב, על־כן בחינת ההשגה של הבן גדולה יותר במעלה מהשגה של בחינת התלמיד.

וזהו בחינת החלוק שבין נבואת משה רבנו לשאר נביאים, כי משה ראה באספקלריא המאירה, והם ראו באספקלריא שאינה מאירה (יבמות מט:), שזהו בחינת החלוק שבין השגת דרי מעלה להשגת דרי מטה, שהם בחינת בן ותלמיד. כי משה השיג בחינת (שמות לג): כי לא יראני האדם וחי, זה בחינת ההשגה של מה, בחינת: מה חמית וכו’, שזהו ההשגה של דרי מעלה, בחינת בן. וישעיה, שהיה במדרגה קטנה ממשה, אמר (ישעיה ו): ואראה את ה’ – זה בחינת השגה של דרי מטה, בחינת תלמיד, בחינת מלא כל הארץ כבודו. כי אף־על־פי שידע ישעיה שיש השגה של בחינת מה, אף־על־פי־כן אמר לפי מדרגתו, שהוא היה בבחינת ההשגה של מלא כל הארץ כבודו, בחינת: ואראה את ה’.

נמצא, שבן ותלמיד הם בחינות דרי מעלה ודרי מטה, הינו ההשגה של מה, בחינת: מה חמית מה פשפשת, בחינת: איה מקום כבודו, בחינת: כי לא יראני האדם – זה בחינת השגת הבן, השגת דרי מעלה. והשגה של מלא כל הארץ כבודו, בחינת: ואראה את ה’, זה בחינת השגת התלמיד, השגת דרי מטה, כי הבן שהוא נמשך כלו ממח האב, על־כן זוכה להשגת אביו ממש, שהוא בחינת מה, שהוא ההשגה של הרבי והחכם שבדור כנ”ל. אבל התלמיד אין מקבל רק בחינת ההשגה של דרי מטה, שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו’, כנ”ל: