# א

> מקור: https://rabenu.app/books/likutey-moharan/977/8/1/

אף־על־פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): הוכח תוכיח את עמיתך, אף־על־פי־כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:): תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל־שכן בדור הזה של עכשו.

כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על־ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמנח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע. כמו־כן על־ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על־ידי־זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל־כן הוא מבאיש ריחם, ועל־ידי־זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל־ידי־זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות. כי עקר יניקת הנשמה הוא מהריח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מג:): מנין שמברכין על הריח. שנאמר: כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, ולא הגוף. הוי אומר: זה הריח. ועל־כן על־ידי־זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על־ידי־זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ”ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם.

אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על־ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל־ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שיר־השירים א): נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל. עזב לא נאמר, אלא נתן, כמו שפרש רש”י שם וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (שבת פח:). כי על־ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. כי עקר יניקת הנשמה היא מהריח כנ”ל, כי על־ידי קול המוכיח שהוא ראוי, על־ידי־זה הוא נותן ריח טוב בהנשמות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא כנ”ל.

כי יש מזונא דנשמתא ומזונא דגופא, ועל־ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא, כי על־ידי מזונא דגופא, דהינו על־ידי אכילה ושתיה, על־ידי־זה מגדילין את בחינת עקב דסטרא־אחרא, בבחינת (תהלים מא): אוכל לחמי הגדיל עלי עקב. כי על־ידי האכילה נתחזקין העקבים והרגלין, בבחינת (שבת קנב): דק בככי ותשכח בנגרי. ואז, כשנתגדל, חס ושלום, עקב דסטרא־אחרא, על־ידי־זה נחלש, חס ושלום, בחינת עקב דקדשה, שהוא בחינת (משלי כב): עקב ענוה יראת ה’, שהיא בחינת ריח, בבחינת (ישעיה יא): והריחו ביראת ה’, שהוא מזונא דנשמתא.

והתקון לזה הוא על־ידי בחינת קול, כי בחינת קול הוא משקה את הגן, ששם גדלים כל הריחות והיראות, בבחינת (בראשית ב): ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נהר היוצא מעדן וכו’ – זה בחינת קול, בבחינת (תהלים צג): נשאו נהרות קולם. וזה בחינת (בראשית ג): את קולך שמעתי בגן ואירא, כי זה הקול משקה את הגן, שעל־ידי־זה גדלים שם כל הריחות, שהם בחינת יראה כנ”ל, שזהו בחינת מזונא דנשמתא כנ”ל, כי על־ידי־זה הקול נכנע בחינת עקב דסטרא־אחרא, כי זה הקול הוא בחינת (שם כז): הקל קול יעקב. ועל־כן זכה יעקב לבחינת הריח, בבחינת (שם): ראה ריח בני כריח שדה, הנאמר ביעקב, והוא מכניע עקב דסטרא־אחרא, בבחינת (שם כה): וידו אוחזת בעקב עשו. וזה הקול הוא בחינת קול המוכיח הראוי, בבחינת (ישעיה נח): הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם וכו’. כי המוכיח, שרוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם וחטאתם, הוא צריך לזה הקול, כדי שלא יבאיש ריחם על־ידי שמעורר עוונותיהם כנ”ל. על־כן צריך לזה הקול, כי על־ידי־זה הקול הוא מוסיף ונותן בהם ריח טוב, כי על־ידי־זה הקול גדלים כל הריחות, כי זה הקול משקה את הגן וכו’ כנ”ל.

וזהו: הרם כשפר קולך – כשפר דיקא, כי זה הקול המשקה את הגן, שהוא בחינת: ונהר יוצא מעדן, הוא בחינת קול הנגון של השיר שיתער לעתיד, כשיחדש את עולמו, שהוא בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע. וזהו “כשפר”, ראשי־תבות: פ’שוט, כ’פול, ש’לוש, ר’בוע – שהוא בחינת השיר שלעתיד, שהוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל־ידי־זה הקול דיקא הוא יכול להוכיח. וזהו: הרם כשפר קולך – כשפר דיקא, כנ”ל.

וזהו בחינת: מושכין עליו חוט של חסד, הנאמר במוכיח הראוי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תמיד כח): המוכיח את חברו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד, שנאמר: מוכיח אדם אחרי חן ימצא. כי חוט של חסד זה בחינת שנקלע ונשזר ונעשה חוט מהנימין, שעל אלו הנימין (שקורין סטריניס) יתנגן הנגון והשיר הזה של לעתיד, שהם ע”ב נימין, כנגד שם י’ י”ק יק”ו יקו”ק, שהוא בחינת שיר פשוט כפול וכו', כמובא בתקונים (תי' כא), שהוא עולה כלו ע”ב, ועל אלו הנימין יתנגן השיר הזה שלעתיד כשיחדש את עולמו, בבחינת (תהלים פט): עולם חסד יבנה, שאז יתער שיר פשוט וכו’. וזהו בחינת חוט של חסד הנ”ל, הנאמר במוכיח הראוי, הינו בחינת החוט הנעשה מהנימין הנ”ל, שעליהם יתנגן השיר הזה כשיהיה חדוש העולם, בחינת: עולם חסד יבנה, כנ”ל. וזהו: מושכין עליו חוט של חסד – זה בחינת ההמשכה, שמושכין ופושטין את הנימין כדי לנגן עליהם שיר הנ”ל. נמצא, שעל־ידי קול המוכיח הראוי, הוא נותן ריח טוב בהנשמות, כנ”ל: