# ו.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/199/6/

על ידי צדקה הנ”ל הוא מזכיר את הטוב הכבוש בין העכו”ם, הינו ניצוצי נשמות ישראל שנפלו בגלות ומחמת אריכת הזמן של הגליות שכחו מעלתם; אבל על ידי הצדקה הנ”ל הם זוכרים את עצמן איך נפלו משמים לארץ, ומתחילים לרחם על עצמן ולהתגעגע, כי הלא הם למעלה מכל העולמות, כי ישראל עלה במחשבה תחלה והקדוש ברוך הוא נמלך בנשמות ישראל בבריאת העולם, ועתה הם כבושים בגלות כזה, ויכולים לילך לכליון והפסד חס ושלום; ומחמת זה שזוכרים כל זה, הם שבים וחוזרים אל הקדשה.

ומזה ממילא יוכל כל אדם להבין בעצמו כמה וכמה הוא בעצמו צריך לרחם על עצמו כשיזכר גדל מעלתו בשרשו, ויאמר בלבו: הלא אני מזרע ישראל שהם למעלה מכל העולמות וכו’ כנ”ל, ואיך אני מטל עתה, וחס ושלום חס ושלום מי יודע מה יהיה להלן בימים הבאים, כי הלא הבעל דבר רוצה לכלות אותי חס ושלום; ועל ידי זה ירחם על עצמו, וישתדל לשוב להשם יתברך:	(תורה י”ז אות ו’)