# ב.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/313/2/

צריך להרגיל את עצמו לדבר בינו לבין קונו באמת גדול, עד שיעורר את לבבו באמת, עד שיתחיל לדבר בחמימות שבלב דברי אמת שבלב בהתעוררות בתשובה, עד שיראה פחיתותו וגדלת הבורא, עד שיתביש מאד מלפניו יתברך; כי עד עכשו השליך חטאתיו אחר כתפיו ולא עין בהם, ועכשו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גדל פשעיו כנגד רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין. ובתחלה הבושה הזאת עדין אינה בפעל על פניו, כי חטאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו על ידי רוח שטות שבקרבו, על כן קדם שזוכה לתשובה שלמה אין לו דעת כל כך להכיר בגדלת הבורא יתברך כל כך, עד שיתביש כראוי לו להתביש לפי עצם פשעיו ולפי גדלת הבורא יתברך שפשע כנגדו. אבל אחר כך, כשעושה תשובה, ומסיר ממנו הטפשות, ונתוסף בו שכלו - אזי הוא מתביש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו. וזאת הבושה היא בחינת אור התפלין, שהם סימן על דבקות הבורא יתברך, והיא בחינת קרון אור הפנים. ועל ידי הבושה הזאת מוחלין לו על כל עוונותיו, ומדבק את עצמו בעץ החיים (עין ‘דבור’ אות ז’):	(תורה ל”ח אות ה’ ו’)