# ד.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/313/4/

עקר התשובה על ידי הבושה. כי צריך האדם להתביש בעצמו מאד מאד: כי עברה היא בודאי בושה גדולה רחמנא לצלן, כי עברה אינה שיכה וראויה לישראל כלל, כי איש ישראלי רחוק בשרשו מעברה לגמרי, ובודאי אין נאה לאיש ישראלי שיהיה לו עברה חס ושלום; אבל גם כשרוצה לעשות מצוה - ראוי שיהיה לו גם כן בושה גדולה, כי איזה זכות יש לו שיזכה לעשות המצוה, ואיך יעיז פניו לכנס בהיכל המלך לעשות מצוה, וישער בדעתו לפני מי הוא עושה המצוה, וגם גדל מעלת המצוה, כי עצם יקר מעלת המצוה בעצמה אין לה שעור, ובודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה כשבא לעשות איזה מצוה, כשיסתכל על עצמו ויראה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך, ואין לו שום זכות לעשות מצוה, ואיך הוא בא לחטף התפלין, שהם כתרי דמלכא - ולהניחם פתאם על הראש, בודאי ראוי שיפל עליו בושה גדולה; ואם היה להאדם בושה - היה מתביש מלפניו יתברך אפלו לקח המאכל לתוך פיו, כי איזה זכות יש לו שיהיה לו אכל. אך עקר הבושה זוכין על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק האמת, ועל ידי זה זוכין לתשובה, כי עקר התשובה הוא על ידי הבושה כנ”ל. ועל ידי זה זוכין לענוה אמתית שהיא בחינת ענוה של משה רבנו, שהיא עקר החיים, בחינת חיים נצחיים של עולם הבא:	(ח”ב תורה ע”ב)