# יז.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/439/17/

הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות הוא כשאחד מישראל נופל בעוונות חס ושלום. כי זהו המשאוי כבד יותר מכל היסורים שבעולם, אשר אי אפשר לאיש ישראלי לשא עליו כלל המשא הכבד הזה של עוונות רחמנא לצלן; כי לפי גדל קדשת ישראל בשרשם, ממקום שהם נלקחים, הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שיך להם כלל לפי גדל דקותם ורוחניותם.

על כן צריך כל אחד ואחד שיהיה לו רחמנות על ישראל, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. על כן צריך כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים, להשתדל לרחם עליו להוציאו מהעוונות; כי כל אדם יכול לקים זאת, אפלו איש פשוט, כי כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים ומאיר בו דעתו באיזה דבור שמדבר על לבו להשיבו מעוונותיו, אזי חברו נחשב אצלו תלמיד, וכן להפך, כשחברו מאיר בו, אזי נחשב הוא תלמיד לגבי חברו. ואזי, כשמגיע זמנו להסתלק מן העולם אזי יתלבש בזה הדבור שהאיר בחברו, ויהיה נחשב כאלו הוא בעצמו ממש קים בעולם.

וזה עקר שלמות הנשמה אחר הסתלקותה, כשנשאר אחריה בן ותלמיד שהאיר בהם דעתו הקדושה שקבל מרבו. וכל אדם מחיב להשתדל בזה, וזהו נקרא עוסק בישובו של עולם; כי זה עקר ישוב העולם, כשהעולם מישב מבני אדם שהם בני דעה, שיודעין ממנו יתברך ועובדים אותו, כי זולת זה - אינו בכלל אדם כלל, רק הוא חיה בדמות אדם. על כן צריך כל אדם לידע ולהודיע ולהודע, ולדבר עם חבריו מזה תמיד בכל יום, כי יש אלקים שליט בארץ, ושאין שום תכלית בזה העולם כי אם לעשות רצונו יתברך; כי אין נשאר מהאדם כלום אחר הסתלקותו, כי אם זה הדעת שהאיר בחבריו ותלמידיו וכנ”ל:	(ח”ב תורה ז’ אות ג’ ד’)