# כ.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/439/20/

אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כי על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של אלו הנשמות השומעים תוכחתו, ועל ידי זה הוא מחליש את נשמתם, ומפסיק השפע מכל העולמות התלויים בהם. כי אי אפשר להוכיח את ישראל על עוונותיהם, כי אם מי שיכול להוסיף ולתן ריח טוב בהנשמות על ידי שהוא מוכיחם; שזה אי אפשר כי אם כשזוכה לבחינת הקול המשקה את הגן עדן שמשם גדלים כל הריחות וכל היראות, שהוא קול השיר שיתער לעתיד וכו’ (עין בפנים, בלקוטי תנינא סימן ח’):	(תורה ח’ אות א’)

[אתה המעין, אל יבהלוך רעיוניך, כי למעלה הזהיר הרבה שידבר כל אחד עם חברו ביראת שמים, ובאר בפרוש שכל אדם צריך לעסק בזה (כמו שמבאר לעיל באות י”ז), וכאן אמר שאין כל אדם ראוי להוכיח. אך הענין מבאר היטב למי שמבין היטב פרוש הדברים בפשיטות, כי לדבר עם חברו ביראת שמים, הינו לדבר אחד עם חברו בכל יום מהתכלית, ומה יהיה הסוף מאתנו וכו’, זה צריך בודאי כל אדם לקים, אפלו אדם פשוט לגמרי כנ”ל; אבל תוכחה שהזהיר כאן הוא ענין אחר לגמרי, כי הוא כשמוכיח את האדם ומזכיר לו עוונותיו, שאומר לו: למה עשית עברה פלונית, או מעשה הרעה הזאת חס ושלום, וזה צריך האדם לזהר, שלא להזכיר מעשים רעים שלהם, כי יכול להחליש נשמתם על ידי זה, על ידי שמעורר הריח רע על ידי שמזכיר עוונותיהם. וזה עקר הפרוש של תוכחה, כמו שמצינו ברש”י על פסוק “דברי קהלת”, שכתב: “כל מקום שמצינו ‘דברים’ - אינו אלא דברי תוכחה וכו’”, גם כתב בפרשת דברים: “שכן מצינו בכמה צדיקים שלא הוכיחו אלא סמוך למיתה וכו’, וכן משה וכו’”, והנה לכאורה הדבר תמוה, כי הלא משה בודאי הוכיח ואמר מוסר לישראל הרבה מקדם, שהזהיר אותם מאד לשמר את דברי התורה; אך עקר פרוש תוכחה הוא מה שהזכיר עוונותיהם, כמו שנאמר שם: “במדבר בערבה וגו’”, ופרש רש”י שהם המקומות שהכעיסו וכו’, וזהו עקר שם תוכחה, ותוכחה כזאת לא הוכיחם כי אם סמוך למיתה - אף על פי שהוא היה מוכיחם בבחינת הקול הנ”ל, שעל ידי זה היה מעורר ריח טוב כמו שכתוב בפנים, אף על פי כן לא הוכיחם להזכיר עוונותיהם כי אם קדם מותו: (ועין עוד מזה במקום אחר)].