# ב.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/483/2/

וכן צריך האדם שיהיה לו עזות דקדשה נגד עצמו, דהינו נגד עזות הגוף, שהוא עז וחזק כל כך בהתאוות, ואין לו שום בושה מהשם יתברך. ועל ידי עזות הגוף, על ידי זה אין הנשמה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב להגוף, להודיע לו מהשגות שהיא משגת; כי בודאי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם כלל, מחמת שהוא רחוק ממנה מחמת עזותו, שהוא עז וחזק בהתאוות. וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, שיראה לשבר עזותו הרע של התאוות, כדי שעל ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה להגוף ולהראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע ממנה, על כן צריך עזות דקדשה, לעמד נגד עזות הגוף. ועזות דקדשה היא קולות דקדשה, כי כל הקולות, הן קול צעקה, הן קול אנחה, הן קול שופר, הן קול זמרה, הן קול צדיקי אמת, ושאר כל הקולות דקדשה, כלם הם בחינת עזות דקדשה, ואפלו קול קשקוש המטבעות של צדקה, זה הקול הוא גם כן בחינת עזות דקדשה; ועל ידיהם משברין עזות הגוף:	(תורה כ”ב אות ה’)