# ס.

> מקור: https://rabenu.app/books/likuteyetzot/515/60/

מי שהוא נצרך לבריות בשביל פרנסה; ואפלו אם אינו נצרך להם בשביל פרנסה, אבל יש לו תאוה של כבוד וחשיבות - הוא גם כן בכלל נצרך לבריות, כי הוא נצרך לכבוד וחשיבות שלהם; ומי שהוא בבחינה זאת, אזי יכול לפל בשקר גדול בתפלתו, דהינו לעשות תנועות בשקר בשביל בני אדם, מאחר שהוא נצרך להם בשביל פרנסה או כבוד וכיוצא.

ואפלו מי שהוא איש כשר קצת, ואינו צבוע ושקרן גמור, אף על פי כן כשהוא נצרך לבריות באיזה בחינה כנ”ל - קשה לו מאד שתהיה תפלתו באמת גמור לאמתו. כי יש בני אדם שהם כשרים, ומתבישים בעצמן להתפלל בשקר גמור ממש, ורוצים להתפלל באמת; אבל האמת הוא הרבה מאד, דהינו שהוא מטעה את עצמו ועושה איזה תנועה או איזה המחאת כף וכו’ בשביל איזה פניה, בשביל פרנסה או כבוד, וממציא לעצמו סבובים במחשבתו שהוא צריך באמת לעשות אותה התנועה בתפלתו, ומכסה השקר באמת; אבל בוחן לבות יודע שאין זה אמת, כי האמת הוא רק אחד, בשביל השם יתברך לבדו, בלי שום פניה אחרת.

ועל כן מי שהוא נצרך לבריות באיזה בחינה שהוא כנ”ל, קשה לו מאד להתפלל ברבים, כי ברבים נופלים עליו פניות גדולות ושקרים המכסים באמת כנ”ל. על כן צריך האדם לזהר בשעת תפלתו ועבודתו, שעל כל פנים אז לא יהיה בכלל נצרך לבריות, רק ישים שברו ובטחונו על ה’ אלקיו באמת, ולא יחשב בשעת התפלה שום בן אדם ושום בריה כלל; ואז יוכל לעמד בין אלפים אנשים - ולהתפלל באמת להשם יתברך לבדו, מאחר שאינו נצרך לשום בריה לא לפרנסה ולא לכבוד ולא לשום דבר, רק שברו על ה’ אלקיו:	(תורה ס”ו אות ג’)