# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/lykvty-atzvt-mhdvrh-btra/204/22/

יש בחינת צמאה נפשי, דהינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפלו מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו יתברך תמיד, והם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשם שוקקת תמיד לעבודת ה', אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים בטולה של תורה זו היא קיומה, וכמו שכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועקר הצמאון הוא מחמת שהם בבחינת מחין דקטנות ואינם זוכין לבחינת התחדשות המחין, והם בבחינת סומים ועורים בעבודת ה', והסומא אין לו שבע כמאמר רבותינו ז"ל, ועל כן אינם יכולים להשביע את נפשם ולרוות צמאונם בעבודת ה'. וזה מעלת ההתקרבות וההתדבקות לצדיקים, כי על־ידי־זה זוכין שתהיה העבודה בבחינת ראיה ושכל, שאז הוא בבחינת גבול וזמן כראוי ולא בבחינת צמאון (שם סימן עו).