# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/machnia-zedim/952/8/

"אלא מאי"

וכן בענין היסורים והדחקות הפרנסה שיש לכל אדם, צריך לסמך רק על השם יתברך ולהתחזק בבטחון, ולהיות נדחה מפני השעה ולסבל היסורים, עד ירוחם מן השמים, כי אין חכמה ואין עצה לנגד ה'. ואם אפשר לו לעשות איזה עסק בכשרות על פי התורה, מה טוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג):"'כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה השעה נדחית מפניו", ולא להפליג עצמו למרחקים – ולהפקיר עצמו מעולם הזה ועולם הבא, רחמנא לצלן מדעות כאלו, רק שיסבל וימתין לישועת ה', כי בודאי לא יעזבנו ה'. ויש בזה הרבה לדבר, ודי בזה כעת להחפץ באמת.

ועין בדברנו מה שכתבנו לענין סבלנות (שיחות הר"ן שח, וראה בספר ליקוטי עצות המשולש ערך 'סבלנות'), כי אי אפשר לעבר זה העולם בשלמות כי אם על ידי מדת הסבלנות, כי צריכין לסבל הרבה בגשמיות ורוחניות ולהמתין לישועת ה', כמו שכתוב (איכה ג): "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'', וכן אמרו רבותינו ז"ל (ראה בברכות סב. ועיין עוד במגילה יח): 'סמא דיסורי, שתיקא וקבולי' (כאשר מקבלים את היסורים באהבה הם מסתלקים ומכפרים ללא היסורים).

וכן לענין הנפילות של כמה בני אדם – שנופלים בדעתם מחמת שיודעים בעצמן שפגמו הרבה מאד, ויש שיודעים בעצמן שנפלו לעברות גמורות רחמנא לצלן, ומחמת זה הם נופלים בכל פעם יותר ויותר, ויש שנפילתם עמקה מאד – עד שהם אצל עצמם לאחר יאוש לגמרי, וזה שכיח עתה בעוונותנו הרבים הרבה; וכל זה הוא תחבולות היצר הרע, כי הנפילה והיאוש גרוע מכל העברות שעבר, כי באמת אין שום יאוש כנ"ל, ולעולם יש תקוה – כל עוד נשמתו בקרבו, (וכמבאר בדברינו באריכות כמה פעמים).

ולענין זה צריכין גם כן להשיב לו ענין הנ"ל, שהוא: "ותסברא? אלא מאי?!", הינו שבודאי הוא אמת שפגם הרבה, אך אם כן ומשום הא יקלקל יותר ח"ו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא) על פסוק "אל תרשע הרבה" (קהלת ז): 'וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יחזר ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר?'; בודאי אם הוא רוצה לשוב להשם יתברך בלב נשבר על ידי שמרגיש עצם רחוקו מהשם יתברך, מה טוב, אבל לא להתרחק ח"ו יותר על ידי הקשיות והחסרונות שקשה לו על עצמו.

וכבר דברנו מזה, שאפלו אם מוצא באיזה ספר מוסר שמחמיר עליו מאד ומפליג מאד בגדל האסור והפגם של אלו המעשים שיודע בעצמו שעבר עליהם, אף על פי כן אין הכונה שמי שעבר על זה יתרחק יותר ח"ו, רק הכונה כדי שיזכור עצם הפגם וישוב מזה, אבל לא שיתרחק יותר על ידי זה ח"ו. ומי שרואה באיזה ספר דברי תוכחה ומוסר והוא נופל על ידי זה יותר, עליו נאמר (יומא עב): "לא זכה נעשית לו סם המות", שדברי תורה שבאותו ספר נעשה אצלו סם המות ומפיל אותו יותר; ועל זה הזהירה תורה (ויקרא יח) 'וחי בהם' – ולא שימות בהם, שצריכין רק לקבל חיות מדברי תורה ולא למות – לפול על ידם ח"ו, ועין מה שפרש רבנו ז"ל ענין זה 'וחי בהם' לענין החומרות (בליקו"מ תנינא סי' מד), ומשם תבין לכאן.

ועל כל ענינים כאלו נאמר (הושע יד) 'כי ישרים דרכי ה', צדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם'; ובפרט הפושעים האפיקורסים הנ"ל – שהם הם פושעי ישראל בפה מלא, במחשבה דבור ומעשה, הם נכשלים ומכשילים על ידי דברי תורה דיקא, שבוחרים לעצמם הפסוקים ומאמרי רבותינו ז"ל שיכולים לפרש אותם על פי דעתם הרעה, ומאמר רבותינו ז"ל שהוא מתנגד בפרוש לדעתם הרעה מדחין אותו כלאחר יד.

ואומרים בטנוף ליצנותם שרבי נהוראי זקן היה או חולה שאמר 'מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה' (משנה קידושין י, יד), וכן כיוצא בזה; והלא כל ישראל מודים שצריכין לעשות איזה עסק בשביל פרנסה או איזה מלאכה, וכמו שהזהירו רבותינו ז"ל בכמה מקומות. אבל העקר הוא עסק התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אדר"נ יג) 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי', לזה אם יכול לקים שניהם – לעסק בתורה ולעשות איזה משא ומתן או מלאכה ולהתפרנס מיגיע כפו בכשרות, בודאי מה טוב, אשרי לו, אשרי חלקו, אבל מי שהוא עני שאין לו במה להתפרנס, ורוצה לעסק בתורה ובעבודת ה', בודאי מחיבים ישראל להחזיקו כדי שלא יתבטל מדברי תורה, וכמו שהפליג בזהר הקדוש (בהקדמת הזהר דף ח. ועוד בפרשת וישלח דף קעא. ובפרשת מצורע דף נג.) במעלת תומכי אוריתא.

ואפלו מי שאינו בעל תורה הזהירה תורתינו הקדושה לרחם על העני ולהספיק לו די מחסורו אשר יחסר לו, ורבותינו ז"ל בגמרא ומדרשים וספרי מוסר הפליגו מאד במעלת הצדקה ששקולה ככל התורה (ב"ב דף ט.)

והרשעים הנ"ל חפצים לבטל מצות צדקה לגמרי לפי דעתם הרעה, ושאין צריכין לתן צדקה כי אם לחולה גמור. ולא כן דעת כל חכמי ישראל על פי תורתנו הקדושה.

אמת שהזהירו חכמים ז"ל להרחיק את עצמו מלקבל הצדקה, אבל אף על פי כן הזהירו וחיבו להחזיק את העני – אפלו מי שיכול לעסק באיזה מלאכה ואינו עוסק, כמבאר במדרשים; מכל שכן בעלי תורה – שהזהירו רבותינו ז"ל ביותר שצריכין להחזיקם ולספקם בכל מיני הספקות כדי שיעסקו בתורה, ומבאר ענין זה באריכות ביורה דעה בהלכות תלמוד תורה, שכתבו שם: 'אם לא היו מספיקין את הרבנים ולומדי תורה, כבר נשתכחה תורה מישראל'; ואם יש בזה קצת חולקים, אבל כל הפוסקים הכריעו כך להלכה, שלומדי תורה באמת, טוב יותר שיטילו פרנסתם על הצבור משיתבטלו מדברי תורה ח"ו.

ואם גם בענין זה יש כמה חלוקים, ונמצאים בכל דור אנשים שמעותים בזה, שמטילים עצמן על הצבור וכו', אבל על זה גם כן צריכין להשיב לו ענין הנ"ל, "אלא מאי" - אם כן יתבטלו ח"ו ממצות צדקה לגמרי?, הלא טוב יותר להספיק אלף אנשים – כדי שימצא אחד בהם שיש מצוה בהספקתו, כי מה יתרון לאדם מכל עמלו, ו'אין מלוין לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד' (אבות ו, י).

בפרט עתה שכבר ראינו בחוש שאלו הארורים הנ"ל פורקים על לגמרי ויצא עתק מפיהם לחרף ולגדף על דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרשים, בפרט הזהר הקדוש, ומה להם להזכיר להביא ראיה מדברי רבותינו ז"ל – אחרי שיודעים בעצמם וגם אנחנו יודעים שהם כופרים לגמרי בדברי רבותינו ז"ל ומתלוצצים מרב דבריהם.

והם ממש כמו כת הקראים, ואין ביניהם שום הבדל – רק הצביעות, שהקראים כבר פרשו עצמן מכלל ישראל ובחרו להם דרכם הרע, ואלו גרועים יותר, שאינם מחזיקים דת ישראל אפלו כמו הקראים, ומראים עצמם שחפצים בתקנת ישראל, יפשפשו במעשיהם תחלה בינם לבין עצמם – אם הם מחזיקים בדת ישראל, כי הם יודעים בעצמם איך הם מקימים דת ישראל, ורבם ככלם מראים בפרהסיא איך הם אוחזים בדתנו הקדושה, כי הטלית והתפלין סגור אצלם בבית הסהר – כידוע ומפרסם כל זה, ומה להם לבקש טעם על ציצית ותפלין – מאחר שאינם מקימים אותם כלל?, ומה שמקימים מעט דמעט לפעמים, הכל יודעים שהוא רק לפנים, ואפלו כשבאים בראש השנה להקבוץ שלהם לשמע קול שופר, רבם עושים כל הליצנות ממצות שופר, כאשר שמענו באזנינו מאנשים נאמנים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות. ואי אפשר להכחיש דבר הנראה בחוש בכל פעם.