# קטז

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/116/

צריך כל אחד אפלו אם נפל ונתרחק כמו שהוא, אף־על־פי־כן צריך להתגבר לחטף איזה טוב בכל עת, וללמד על־כל־פנים מעט בכל יום ויום איזה הלכות מהלכות התורה, ולהטות אזנו היטב לשמע ולדבק עצמו בקול השם הגדול והנורא הקורא בלב האדם בכל יום ובכל עת שישוב אליו יתברך, וצריך כל אדם להטות אזניו ולבו לשמע בקול השם, שעל־כל־פנים יהיו לו רצונות חזקים וכסופין גדולים להשם יתברך, שזה יקר מאד. והעקר לשמח בכל עז, ולברך ולהודות ולהלל להשם יתברך בכל עת על החסד הנפלא והנורא שעשה עמנו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו חמדה גנוזה אשר היא חיינו וכו’. וזה עקר ברכת התורה שהאדם צריך להזהר בה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו להודות ולברך להשם יתברך בכל עת על מעט דמעט הנקדות טובות שיש בו עדין מהתורה הקדושה. ועקר כל החרבן וגלות ישראל היה רק בשביל זה, שלא קימו ככל הנ”ל, שזה בחינת (ירמיהו ט, י”א-י”ב): “על מה אבדה הארץ וכו’, על עזבם את תורתי”, הינו שעזבוה לגמרי, ולא נזהרו לחטף על־כל־פנים מעט למוד התורה בכל יום, וזה (שם): “ולא שמעו בקולי”, הינו שלא הטו את אזנם לשמע בקול השם הקורא בלבם בכל עת. ועקר, “ולא הלכו בה” (שם), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: שלא ברכו בתורה תחלה, הינו כנ”ל וזהו: “ולא הלכו בה” דיקא, כי זה הלוך ודרך נפלא מאד להתקרב עצמו להשם יתברך מכל מיני נפילות וירידות שבעולם, על־ידי בחינת ברכת התורה, הינו לברך להשם יתברך בכל עת על נעימת חלקנו וגורלנו שזכינו לתורה קדושה כזאת. ואיך שהוא איך שהוא אף־על־פי־כן אנו זוכין בכל יום לחטף איזה ניצוצות ונקדות טובות מהתורה הקדושה. ובזה יש לנו לשמח נפשנו מאד, ולחזק לבבנו בהשם יתברך, ואם היו הולכים גם אז בדרך זה לא היו באים לידי נפילות כאלו רחמנא לצלן, שהיה בבית ראשון גלוי עריות ועבודה זרה וכו’, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ולא היו להם צרות כאלה וגליות וכו’. ועתה כל תקותנו לשוב לארצנו ולבית מקדשנו הוא רק על־ידי־זה, כי לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא [אין הדבר הזה תלוי אלא בתשובה], ועקר התשובה הוא רק על־ידי־זה: שם, אות ל”ה.