# קיח

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/118/

מבאר בכונות, שבפסח וספירה מכרחין לקבל המחין שלא כסדר, דהינו שמקבלין המחין דגדלות קדם המחין דקטנות, ועין שם בענין השנויים הנפלאים שיש בימים האלו מיום אל יום בענין המשכת המחין הנ”ל. ומבאר שם שמה שמכרחין לקבל המחין אז שלא כסדר, הוא מחמת גדל אחיזת הסטרא אחרא שהוא זהמת מצרים שנאחזת אז בהם עדין, שמחמת זה ההכרח לקבל המחין שלא כסדר. והנה אף־על־פי ששם מבאר שאין מקבלין המחין שלא כסדר רק בימים הללו מחמת הנ”ל, אבל תמיד מקבלין המחין כסדר. אף־על־פי־כן ממילא מובן שכל זה לענין המשכת המחין בכלל שנעשה על־ידי העבודה של כלל ישראל, אבל בפרטיות כל זמן שהאדם אינו נקי מעוונותיו, וצריך לשוב בתשובה, שזה בחינת יציאת מצרים בפרטיות, אזי הוא צריך גם בשאר ימות השנה לקבל המחין שלא כסדר, כפי בחינת יציאתו ממצרים, דהינו מזהמת עוונותיו. וכלל כל המשכת המחין והחכמה והשכל, הוא לדעת ולהכיר אותו יתברך ולהתקרב אליו, שזה עקר התכלית. ובכל יום ויום יש חכמה ושכל מיחד, שזה עקר הטוב שבכל יום ויום, והוא עקר אור היום והשמש שמאיר בכל יום, רק ‘כל יומא אית לה גדר מלבר דלא יעול כל בר נש להאי טוב, כגון חשוכא דכסיא לנהורא’ [כל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא יכנס כל אדם לאותו טוב, כמו החשך המכסה על האור] כמבאר בזהר הקדוש, שזה בחינת קלפה הקודמת לפרי, שזה בחינת כלל כל הסבות והמארעות שעוברין על כל אדם בכל יום, והתפשטות והשתטחות הבלבולים שמתגברין על האדם בכל יום, עד שבכל פעם נדמה לו שבזה היום אי אפשר לו לעבד את השם יתברך, ורוצה לדחות את עצמו מיום אל יום בעבודת השם, וזה אסור גדול, כי צריך להתגבר ולהשתדל בכל יום ויום לשבר הגדרים והמניעות שמתגברין עליו, ולמצא הטוב שבזה היום דיקא, ולהמשיך המחין והשכל המיחד לזה היום דיקא, ולהכיר אותו יתברך על־ידי־זה כפי בחינת אותו היום דיקא, כמבאר כל זה בפנים באריכות: עיין לקוטי עצות חדש - יראה, אות קמ”ה; פסח וספירה אות קנ”ז קנ”ח.

והנה כפי המשכת המחין שצריך לקבל בכל יום בפרטיות, כמו־כן זה לעמת זה מתגברין ומשתטחין כנגדו בחינת הגדרים והמסכים והמניעות שיש על הטוב שבכל יום ויום, כי כפי השנויים הגדולים שיש בין המחין הקדושים, כמו־כן יש שנויים רבים לאין מספר בענין הגדרים והמחצות שיש על כל יום ויום, ומזה נמשכין כל מיני הדחיות והבלבולים שבאין על האדם בכל יום. ועל־כן אל יפל לב האדם עליו אם רואה שבימים הקודמים התפלל קצת בכונה, והיה לו איזה ניחא קצת מן הבלבולים וכו’, ועכשו מתגברין עליו הבלבולים והמניעות ביותר, כי יכול להיות שהימים הראשונים היו בבחינת המשכת המחין דגדלות אצלו, ששם אין אחיזת החיצונים שהם המניעות והבלבולים כל כך, ועכשו צריך לקבל גם בחינת מחין דקטנות, ולפעמים הם בחינת קטנות דקטנות, ששם הסטרא אחרא נאחזת ביותר, ועל־כן נדמה לו שקשה לעמד כנגד המניעות והעכובים שבזה היום.

אבל באמת צריך להאמין, שבודאי גם בזה היום יש בו טוב, רק שצריכין לשבר הגדר שכפי אותו היום, כדי לזכות לזה הטוב שבזה היום דיקא כנ”ל. ועל־כן צריכין לחזק את עצמו בכל יום ויום כפי אותו היום, ואם לפעמים משתטחים כנגדו מאד, עד שאי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי, אף־על־פי־כן צריך לידע ולהאמין שגם היום הזה הוא יום, והוא מנוי וספור בימי חייו, ועל־כן אם אי אפשר לו בשום אפן להתפלל כראוי באותו היום, ישתדל לעשות בו עבודה אחרת, לומר שאר תחנות ובקשות בכונה, ושיחה בינו לבין קונו, או ללמד יותר או לעסק במצוות וגמילות חסדים. כי רצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וברוך השם יש לנו במה להחיות עצמנו בכל יום בכמה מיני למודי התורה הקדושה, ובכמה מיני מצוות וכו’. והעקר שישתדל שלא יטעה חס ושלום, שהיום הזה בטל והולך, כי צריך לחשב בכל יום שאין לו כי אם אותו היום לבד בבחינת: “היום אם בקלו תשמעו”: הלכות פקדון ד, אות ה, ו, ז, ח.