# קכו

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/126/

אף־על־פי שכל הרוצה לגשת אל הקדש מכרח לעורר מטה עז של עבודתו, הינו הכח וזכות של נקדותיו הטובים, בפרט הכח וזכות של צדיקי אמת החוסה בהם, אין זה רק בשביל להכניע הרע שבו, הינו מחמת שהבעל דבר בא לבלבל אותו גם ממעט עבודתו ולהחליש דעתו מרבוי קלקוליו ופגמיו המרבים, על־כן מכרח לחפש בעצמו איזה נקדות טובות בכדי להחיות ולחזק את עצמו, בבחינת: “ועוד מעט ואין רשע” וכו’, כמבאר במקום אחר. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש, וישפך לבו כמים, ורק ברחמים ובתחנונים, ולא יתלה בשום זכות כלל, וגם לא ידחוק את השעה כלל וכו’. וזה בחינת מה שנאמר בדוד: “עדינו העצני”, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: כשיוצא למלחמה מתקשה עצמו כעץ, וכשהיה עוסק בדברי תורה מעדן עצמו כתולעת: ועין לקוטי עצות חדש תלמוד תורה, אות ק”ד.