# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/19/

צריך כל אדם לידע, שכשרוצה להתקרב להשם יתברך ורואה שהמניעות והמסכים מתפשטים כנגדו מאד מאד, ובפרט כשכבר התחיל מעט, ורואה שבכל פעם משתטחים כנגדו יותר ויותר, ולפעמים רואה שאחר כמה שנים שנדמה לו שכבר התחיל להטהר קצת - חזר ונפל, והתגברו עליו התאוות והרהורים בהשתטחות עצום מאד רחמנא לצלן. צריך שידע שכל זה נמשך מהבגדים הצואים שעדין לא נזדכך מהם, שמהם כל המניעות וההתגברות, ומחמת גדל היגיעות שצריכין לזה להפשיט מעצמו הבגדים הצואים בשלמות, ולאו כל אדם זוכה לעמד בזה, מזה בא כל מה שעובר על האדם. ואפלו מי שכבר התחיל קצת בעבודת השם והתחיל לטהר עצמו מעט, ואפלו אם כבר עלה קצת מדרגא לדרגא ובכל פעם נזדכך ביותר, אף־על־פי־כן יכול להיות שאחר־כך יחזר ויתפשט עליו כל התאוות והרהורים בהתפשטות יותר מבתחלה, והכל על־ידי הבגדים הצואים שעדין לא הפשיט אותם מעצמו לגמרי, אף־על־פי שכבר התחיל לטהר את עצמו קצת. ודבר זה יכולין ללמד ולהבין היטב ממה שרואין בחוש מענין ברור הלחם שהוא חיות האדם, שצריכין לבררו בברור אחר ברור, וצריכין לחרש ולזרע ולקצר, ואחר־כך לנקות התבואה ממוץ ותבן, ואחר כך לטחנה ולנקות הקמח מסבין ומורסן. וכל אלו הפסלת הנאחזין בהתבואה, הכל נמשך מהבגדים הצואים שנתאחזו בהמאכלים מעת שנפגמה האכילה על־ידי אכילת עץ הדעת.

נמצא שכל אלו הברורים הם לנקות התבואה מאחיזת הבגדים הצואים. ואף־על־פי־כן אין זה תכלית הברור, כי עקר הברור הוא בשעת האכילה, ואז עקר היגיעה לאכל בקדשה ולברך עליה בכונה, עד שעל־ידי זה עולה הטוב הזך שבהלחם ומחיה את האדם, שיוכל להודות ולהלל להשם יתברך, ולהכלל על־ידי־זה באין סוף בחי החיים יתברך, ואז נדחה הפסלת ונעשה קיא צואה ממש. נמצא שכל אלו הברורים שנתברר הלחם עד הנה מהפסלת הנאחז בו, אינם נחשבים כלל נגד הברור האחרון שבשעת האכילה עצמה, שאז עקר הברור מבגדים הצואים ממש.

וזה ממש ענין כל מה שעובר על האדם, שיש שכבר התחיל לברר ולזכך עצמו, והברור הוא בבחינת ברור החטה ממוץ ותבן, ואף שגם זה טוב מאד, אף־על־פי־כן צריכין עדין הברור מבחינת סבין ומורסן ועוד שאר תקונים, עד שיהיה בבחינת לחם ומאכל אדם בשלמות. אך אפלו מי שכבר זכה לכל זה, עדין צריך לזכות לגמר הברור בשלמות, דהינו לבחינת גמר הברור שנעשה בשעת אכילה עצמה כנ”ל. ומי שאינו זוכה להתגבר ולהתחזק ולסבל היגיעות שצריכין אז כשסמוך לתכלית הברור, אזי יכולין להתגבר עליו מניעות ומסכים ובלבולים הרבה יותר מבתחלה, מחמת שעכשו נתעוררין הבגדים הצואים ממש שצריכין לדחותם בשעת האכילה דיקא, שהוא שעת גמר הברור.

וזה בפרטיות ובכלליות, כי על כל האדם צריך לעבר כל זה שצריך להתיגע לברר את עצמו בברור אחר ברור, והברור האחרון שהוא בחינת אכילה קשה לפעמים מכלם, כי אז צריכין לברר הטוב ולדחות הרע קיא צואה, שהם כל הסטרא אחרא והקלפות לגמרי אל החוץ. וכן בכלליות העולם שעקר עצם היגיעות שיש עכשו למי שרוצה לכנס בעבודת השם, וכל עצם מרירת הגלות שמתגבר עכשו בעקבתא דמשיחא, הוא מחמת שעכשו צריכין לברר תכלית הברור בשלמות, עד שתהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות, והברור הזה הוא בחינת הברור שבשעת האכילה עצמה, שאז עקר התגברות הבגדים הצואים כנ”ל.

על־כן צריכין עכשו מרירות ויגיעות הרבה קדם שזוכין לדבר שבקדשה, בפרט לזכך ולנקות את עצמו מתאוות והרהורים, שהם בחינת קיא צואה ממש, וצריך עתה להתחזק מאד בכל מיני התחזקות לבלי לפל בדעתו מזה כלל, רק להשתדל לגרשם מאתו על פי הדרכים והעצות שגלו לנו הצדיקי אמת, כי כבר הקדים השם יתברך רפואה למכה על־ידי הספרים והעצות הקדושות שנתגלו בדורותינו אלה, שעל־ידי זה יכולין אנחנו להתחזק ולהחיות עצמנו גם עתה ולהשאר על עמדנו להמשיך את עצמו אל השם יתברך בכל פעם, עד שנזכה להטהר לגמרי מהבגדים הצואים הנ”ל. כי הטהרה מכל זה הוא רק על־ידי התורה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, כנחלים נטיו - מה נחלים מעלין את האדם מטמאה לטהרה אף דברי תורה כן: הלכות בציעת הפת הלכה ה’ אות ה’ ו’ ז’.