# לו

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/36/

יש שלש קלפות שמרחיקין את האדם מהשם יתברך. אחד מגיע אליו ומזיקו בראשו ומכניס במחו ודעתו מחשבות רעות של ממון ושאר תאוות. ואחד מגיע אליו ומזיקו ללבו ומכניס חמדה גדולה בלבו שיחמד מאד לכל התאוות רחמנא לצלן, אך אף־על־פי־כן היה אפשר שישאר בו עדין איזה נקדה טובה שעל־ידי־זה יחזר ויתגבר על תאות הלב ועל המחשבות שבמח. אבל יש עוד קלפה שלישית שקשה מכלם, שעקר עסקה להשליך ולהפיל את האדם ולהחליש דעתו, שיהיה נסוג אחור לגמרי חס ושלום, מהשם יתברך ומהצדיקים, בבחינת: “נזורו אחור”, ואומר לו: ‘מה לך ליגע עצמך אצל החסידים והיראים אמתיים, מאחר שאתה רואה שאתה אצלם כבר זמן רב ועדין כל המחשבות רעות ותאוות הלב בתקפם, ולמה אתה מתיגע בחנם, שוב לאחוריך לרוץ אחר פרנסתך ואחר הממון וכיוצא כשאר העולם’. וקלפה זאת קשה מכלם.

כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו איך שהוא יש לו תקנה, כי ההתקרבות לבד שמתקרב ליראים וכשרים זה בעצמו יקר מאד, אפלו אם לא יקבל שום קדשה כלל חס ושלום, ואפלו אם נדמה לו שהוא גרוע עכשו יותר מבתחלה, הלא הוא יודע האמת שלא ההתקרבות אליהם גרמה לו זאת חס ושלום, כי בודאי אם היה שומע לעצתם בודאי היה טוב לו מאד בזה ובבא. רק מחמת שכח הבחירה גדול מאד, וממילא נעשה עמו מה שנעשה, אם כן מי יודע מה היה נעשה עמו אם לא היה מתקרב כלל, כי בודאי אם לא היה מתקרב כלל אז היה גרוע יותר ויותר. ואל יאמר מה היא שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי אין אדם יודע מה שיעבר עליו כל ימיו, כי האורב יושב ואורב עליו בכל יום ובכל עת, ובודאי כבר נצל מהרבה פח יוקשים על־ידי כח ההתקרבות לבד: שם, אות י”ב.