# מו

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/46/

בערב ראש־חדש הלבנה היא בתכלית המעוט, ואז דוקא מתחלת להתמלאת מיד בראש חדש, וזה רמז על כלל ישראל “שהם עתידים להתחדש כמותה”, כמו שאומרים בברכת קדוש לבנה. כי כל ימי עולם אנו עוסקים בתקון פגימת הלבנה, ובכל פעם מתקנים אותה מעט מעט, עד שלעתיד תתמלא פגימתה לגמרי ולא יהיה בה שום מעוט וכו’, ואף־על־פי שבגשמיות אין אנו רואין עתה עדין בהלבנה שום תקון, כי בכל חדש חוזרת ומתמעטת כבתחלה, אף־על־פי־כן אנו מאמינים שאין יגיעתנו לריק, חס ושלום, ובודאי היא נתתקנת ברוחניות בכל פעם, עד שלעתיד נראה זאת עין בעין שנתמלאה פגימתה על־ידי קדשת עבודת הצדיקים וכל ישראל. וכמו־כן הוא אצל כל אחד מישראל שיש לו עליות וירידות כל ימיו בלי שעור, עד שיש שנדמה לו שלא פעל כלום, מאחר שבכל פעם חוזר ומתמעט או נפגם חס ושלום. אף־על־פי־כן אין שום יגיעה לריק חס ושלום, והעקר הוא תמימות ופשיטות לחזק את עצמו בדרכי התמימות ופשיטות של הצדיקי אמת, שעל־ידי־זה יש לכל אחד תקוה לעולם: שם, הלכה ג אות ב.

הצדיק אינו צריך כלל להעולם בשביל עצמו, כי אדרבא, ממנו כל ההשפעות וכל העשירות שבעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועל־כן כל מה שנותנין לו מקבלין ממנו אלפי אלפים ורבי רבבות יותר בעולם הזה ובעולם הבא. ועל־כן גם כל מי שטורח בגופו לשמשו ולהתקרב אליו גם זה נקרא צדקה, שהוא כלל בחינת אתערותא דלתתא, כי הצדיק מתעלה ומתגדל מאד על־ידי אתערותא דלתתא של ישראל הטורחים להתקרב אליו ונחשב להם צדקה: הלכות ראש־השנה, הלכה ו.