# מח

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/48/

כשאדם נתרחק מהשם יתברך חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות רחמנא לצלן, אזי הוא בחינת: “רחל מבכה על בניה” וכו’, כי השכינה שהיא קדשת ישראל נקראת “רחל” כידוע, ואזי היא בבחינת “כרחל לפני גוזזיה נאלמה”, כי הקלפות והסטרא אחרא גוזזין אותה ונוטלין ממנה כביכול הודה ותפארתה והיא נאלמה ביניהם, ואז היא בחינת “שכינה מה אומרת קלני מראשי” וכו’. וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מיאש את עצמו בשום אפן, ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת: “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים”, כי קדשת נפשו בוכה במרירות גדול מאד “ומאנה להנחם וכו’ כי איננו”, כי רואה שזה זמן רב אשר היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. אבל אף־על־פי־כן מאחר שהיא מתחזקת את עצמה עדין לצעק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת: “כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך”. וכל זה מודיע לה השם יתברך רק על־ידי צדיק הדור הגדול במעלה מאד שהוא בחינת יששכר, הינו שמאיר בכל נפש מישראל ומודיע לה כי עדין “יש שכר” כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבד, אפלו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם. ואפלו כשהתאוות והמניעות מתגברין עליו ומתפשטין לפניו מאד, עד שאינו יכול לצאת מהם, אף־על־פי־כן גם אז כשהוא כוסף וחומד בכל עת לשם יתברך, ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם, כל זה יקר מאד בעיני השם יתברך כמבאר בדברינו בכמה מקומות: הלכות פסח הלכה ט אות י”ב.