# נח

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/58/

יש נפשות חלושות מאד שהם בבחינת ביצים, ועליהם עקר התגברות הסטרא אחרא קלפת עמלק, כמו שכתוב: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך”, והצדיקי אמת עוסקים בכל דור לתקן גם הנפשות הללו, ובשביל זה עקר אריכת הגלות, שהוא בשביל שיתתקנו גם כל הנפשות החלושות. ואלו הנפשות כשזוכין לבוא לצדיקי אמת ולהתחיל להתתקן, בודאי צריכים שיעבר עליהם יגיעות ויסורים ומרירות הרבה מאד בגוף ונפש וממון בכמה וכמה בחינות שונות, כמבאר במקום אחר (בהלכות נטילת ידים הלכה ו, אות ז). ועקר טהרתם הוא שיתחזקו מאד ואל יתיאשו בעצמן לעולם, רק יקוו תמיד לישועה, כמו שנאמר: “אותך קויתי כל היום”. כי באמת אי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקוה הטובה, כי אם על־ידי צער ויסורין ומרירות גדול, שזה בחינת מה שצריכין להתמרמר מאד על חרבן בית־המקדש. והעקר על שאנו רחוקין כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים. וכן כל אחד בפרט צריך להתמרמר מאד על גלות נפשו שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים, ובכל פעם מתגבר הרע ביותר שהיה אפשר לטעות ולומר, אבד נצחי ותוחלתי מה’ חס ושלום. אבל צריך להתחזק מאד ולנחם את עצמו בכל פעם, ולהיות בכלל אסירי התקוה שנאמר עליהם: “שובו לבצרון אסירי התקוה” - “אסירי” דיקא, כי צריך להיות נאסר ונקשר בהתקוה האמתית בתכלית ההתקשרות, ולא יניח את תקותו לעולם, “כי חסדי ה’ כי לא תמנו”, והחסדים מתחדשים בכל בקר, על־כן “טוב ויחיל ודמם לתשועת ה’”.

כי בודאי בהכרח שיעבר על כל אחד הרוצה להתקרב אל הקדשה באמת מרירות גדול בלי שעור, רק שהעקר שיהיה חזק בתקוה דקדשה כנ”ל. וזה מרמז במה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על סימני ביצים טהורים, שאם שני ראשיהם כדים או חדים בודאי טמאים, כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם איזה צער ויסורים, אינם מנחמים את עצמם כלל, ואין מקוים לצאת משם, כמו שכתוב: “לא יאמין שוב מני חשך”, ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחרה גדולה, ומיאשים את עצמם מהשם יתברך לגמרי. ולפעמים להפך, כשיש להם איזה טוב אכילה ושתיה וכיוצא, אזי ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, ואינם משימים לבם כלל אל האחרית. וזה בחינת: ‘שני ראשיהם כדים’, מרמז על התגברות העצבות והאבלות שלהם, שזה בחינת כד כמבאר בפנים. או ‘שני ראשיהם חדים’, מרמז על השחוק והשמחה שלהם, כאלו כל השמחה היא בזה העולם חס ושלום, ועל שמחה כזו נאמר: “ולשמחה מה זו עושה”. אבל הכשרים הם בבחינת: ‘ראשו אחד כד ואחד חד’, כי אצלם מקשר הצער והיסורין עם התקוה והנחמה, כי הם אסירי התקוה כנ”ל, כי יודעים שאי אפשר לבוא לתכלית התקוה טובה כי אם על־ידי יסורים. וכן בשעת היסורין הם מחזקין ומחיין את עצמם בהתקוה, ועל־ידי־זה זוכין באמת לאחרית טוב. אך אפלו אם ‘ראשו אחד כד ואחד חד’ גם כן אין לסמך על זה לאכלן:

כי לפעמים נמצא באפן כזה גם אצל הרשעים, שסובלין צער ומרירות גדול בשביל איזה תקוה מתאוות עולם הזה, להשיג על־ידי־זה ממון או כבוד וכיוצא, ובשעת היסורין הם מנחמין את עצמם במה שאחר־כך ישיג על־ידי־זה תאותו מעולם הזה. וצער כזה ותקוה כזאת היא בודאי לא טוב, מאחר שהכל בשביל תאות עולם הזה. על־כן אפלו ראשו אחד כד ואחר חד אין לאכלן, עד שידע שהוא ממין טהור, הינו שהצער והתקוה הוא רק בשביל תכלית הנצחי: הלכות ביצים, הלכה ה.