# עח

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/78/

עקר התקרבות רחוקים להשם יתברך, הינו גרים ובעלי תשובה, הוא על־ידי שידעו ויכירו בעצמם עצם התרחקותם מהשם יתברך מצד עצמם, ואף־על־פי־כן ידעו ויאמינו גם להפך, שהם סמוכים וקרובים מאד אליו יתברך מצד רחמי השם יתברך הנפלאים מאד בלי שעור. שזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: גר שבא להתגיר אומרים לו מה ראית וכו’, ואם אמר יודע אני ואיני כדאי, הינו שמכיר בעצמו גם כן עצם התרחקותו, רק שאף־על־פי־כן חפץ להתקרב אליו יתברך מצד שהוא בוטח ברחמיו המרבים, כי הוא יתברך אוהב גר גם כן, אז מקרבין אותו.

וזה בחינת מה שאמרה נעמי לרות, ארבע מיתות בית־דין נמסרו לבית־דין, ואמרה לה ‘באשר תמותי אמות’ וכו’. ולכאורה, היה זה כמו התרחקות, כי רות היתה צנועה כל כך ורצתה להתגיר בתשוקה גדולה כל כך, והיא אומרת לה אולי תחובי בחטא של ארבע מיתות בית־דין חס ושלום, וגם רות - למה השיבה באשר תמותי אמות, הינו שהיא מרצה גם לזה, היה לה להשיב בטוחה אני בתמי וצדקתי שלא אהיה חיבת מיתת בית־דין חס ושלום. אך כל זה הוא ענין הנ”ל, כי מחמת שעקר התקרבות הרחוקים הוא על־ידי בחינת התרחקות והתקרבות הנ”ל, שזה בחינת שלום לרחוק ולקרוב. כי תכף שיטעה בעצמו לומר, שכבר הוא קרוב להשם יתברך, אז ידע בודאי שהוא רחוק מהשם יתברך באמת, ומזה היו כל החרבנות רחמנא לצלן.

כי גם בזמן הבית שאז בודאי היה זמן התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ואפלו כשזכו לעמד בבית־המקדש בעצמו ששם תכלית שלמות מקום ההתקרבות, בפרט בבית ראשון שהיה שם עדין הארון והלוחות וכו’, אף־על־פי־כן היו צריכין לידע כמה הם רחוקים עדין ממנו יתברך ומקדשת המקום הנורא הזה, רק להפך הכל לשמחה ולבטח בחסדי השם יתברך, שהוא מקרב גם כל הרחוקים, כמו שראינו בבית־המקדש בעצמו שצמצם השם יתברך השראת שכינתו בבית־המקדש, אשר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. וכן מעצם רחמיו יתברך צוה להעלות בהמה גשמית לריח ניחוח. ומחמת שהם פגמו אז בזה וסברו שכבר כל טובם בידם וכבר קרובים הם ממש מצד עצמם, ועל־ידי־זה “וירם לבם על־כן שכחוני” וגרמו על־ידי־זה כל החרבן, שזה בחינת הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבני, כמו שפרש רש”י שם.

ועל־כן גם נעמי דברה עם רות בדרך זה, כי אף־על־פי שעתה בוער לבך מאד להתקרב אל הקדשה, מכל מקום מי יודע מה יהיה אחר־כך, אולי תתחיב מיתת בית־דין, ורות הצדקת אף־על־פי שבודאי קבלה על עצמה במחשבתה אז להיות צדקת גמורה, ולא שתתחיב מיתת בית־דין חס ושלום, אף־על־פי־כן השיבה לה בתמימות צדקתה, כי בודאי אינני בטוחה בצדקתי לעולם, ומי יודע במה שאוכל עוד להכשל חס ושלום. רק יהיה איך שיהיה אפלו אם יתגבר הבעל דבר חס ושלום ויביאני למה שיביאני שאתחיב מיתת בית־דין חס ושלום, אף־על־פי־כן אני מקבלת עלי קדשת ישראל באמת ויעבר עלי מה, ובאשר תמותי אמות וכו’. ואזי קרבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשית צדקת גדולה, עד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזיר כל העולם למוטב. וכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת, שעקר התקרבותו על־ידי התרחקות. ואפלו אחר־כך כשנתקרב הרבה צריך לזכר בכל פעם בהתרחקותו, רק לא להתרחק באמת על־ידי־זה חס ושלום, רק אדרבא, שההתרחקות יהיה בשביל תכלית ההתקרבות, בחינת שלום לרחוק ולקרוב כנ”ל: שם, אות ט”ז י”ז.