# פח

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/88/

בזה שאנו רואין שצותה התורה על עבד עברי: אם בגפו יבא בגפו יצא, בזה אנו רואים רחמנות השם יתברך איך שהוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, כי הלא אפלו העבד שירד למדרגה פחותה כל כך, עד שהתירה התורה לרבו למסר לו שפחה כנענית שהוא עוון חמור מאד, אם כן היה אפשר לומר שהוא כבר הפקר גמור ואין לו שום תקוה עוד. ובאמת לא כן הוא, כי אנו רואים שגם בהעבד יש כמה דינים ואזהרות שהזהירה התורה לרחם עליו הרבה, ושלא להפקירו לגמרי חס ושלום, וזה אנו רואים גם במה שהזהירה התורה, “אם בגפו יבא וכו’”, הינו שאם אין לו אשה בת ישראל, אסור לרבו למסר לו שפחה לאשה בכדי שלא יאבד לגמרי חס ושלום. כי אם יש לו כבר קשר וחבור באשה יראת השם מבת ישראל, אזי אף־על־פי שמשפלות מדרגתו שירד למדרגת עבד התר לו לשא שפחה, אף־על־פי־כן יש לו תקוה. אבל אם לא נתחבר עדין בבת ישראל, אזי אם היה נושא שפחה שהוא ההפך ממש, היה נאבד לגמרי, על־כן אסרה התורה למסר לו שפחה אף־על־פי שנפל לעבדות. כי אפלו על הנופל לעבדות גמור שהוא תקף זהמת הנחש, בחינת עמלק, אף־על־פי־כן גם לשם מגיעין רחמנותו יתברך, וחושב מחשבות לבל יהיה נדחה לגמרי חס ושלום: שם, אות כ”ו.