# צא

> מקור: https://rabenu.app/books/meshivatnefesh/140/1102/91/

כשהאדם הוא במצר גדול והתאוות והסטרא אחרא מתגברים עליו מאד, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת: “כל רדפיה השיגוה בין המצרים”, עד שנדמה שאפס תקוה חס ושלום, והוא בעצם דחקו ומצרי נפשו פונה להשם יתברך, וצועק אליו יתברך מן המצר, בבחינת: “מן המצר קראתי יה”, אף־על־פי שמה שפונה עצמו להשם יתברך הוא רק כחוט השערה, אף־על־פי־כן הוא יקר בעיני השם יתברך, ונעשה ממצר צמר, שהם בחינת שערות דדיקנא קדישא, הינו שנתעוררין ונמשכין עליו כל השלש־עשרה מדות של רחמים, שהם תליסר תקוני דיקנא קדישא [שלוש עשרה תקוני הזקן העליון], ששם כלו רחמים וטוב, ושם נתהפך הכל לטובה וזכות כידוע, וזה בחינת מה שמבאר בכונות, מן המצר קראתי יה, מצר אותיות צמר, בחינת תקוני דיקנא וכו’, הינו כנ”ל. וזה בחינת חוט של צמר ביום כפור שהיה מלבין העוונות של כל השנה, בבחינת: “אם יאדימו כתולע כצמר יהיו”, כי עקר סליחת עוונות ביום כפורים נמשך על־ידי בחינה זאת, על־ידי שהשם יתברך מוצא בישראל אפלו בחוטאים רחמנא לצלן כמה וכמה שערות טובות, הינו מה שמנתקין עצמם כמה פעמים מן הרע אל הטוב כחוט השערה על־כל־פנים, שגם זה יקר מאד אצלו יתברך, עד שעל־ידי־זה מאירין השערות העליונות הקדושות בחינת תקוני דיקנא בחינת צמר, שעל־ידי־זה מחילת כל העוונות כנ”ל: הלכות ראשית הגז הלכה ד, אות ב.