# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/61/

הקלף של תפלין צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף הטהורים, כמו שכתוב (שמות יג, ט): "למען" וכו' - 'ממין המתר לפיך' וכו' (שבת קח.; ארח חיים לב, בה).

על־פי התורה 'האי מאן דאזיל למינסב איתתא' (בסימן כט) , עין שם כל התורה, ועל פי התורה "תפלה לחבקוק" (בסימן יט), עין שם.

כי התפלין הם תקון הדעת (אות ד), כי הם בחינת מחין, והם בחינת תקון הכללי, הינו תקון הברית. כי תקון הדעת הוא תקון הברית, ועל־כן עקר התפלין הם זכירת יציאת מצרים, כי יציאת מצרים הם בחינת תקון הברית, תקון הדעת, כי במצרים היה בחינת פגם הברית, פגם הדעת, כמבאר כמה פעמים (סימן כ, נו, ועוד).

ועל־כן נאמר כשהיה בגלות מצרים (יחזקאל טז, ו): "ואעבור עליך וכו' ואת ערום ועריה", כי היו ערמים בלי בגדים, מחמת שלא היה אז תקון הכללי, שהוא תקון הבגדים, וזה שכתוב שם בסמוך: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך". כי זה תלוי בזה, כי מחמת זה היתה 'ערם ועריה' מחמת שהיו 'מתבוססת בדמיך', שהוא בחינת דם נדות, בחינת "אדם ללבושך" (ישעיה סג, ב) שהוא קלקול הבגדים. ועל־כן כשרצה הקדוש ברוך הוא לתקנם ולגאלם נאמר (שם): "ואמר לך בדמיך חיי" כו', הינו בחינת (בכורות ו:): 'דם נעכר ונעשה חלב', שהיא בחינת חיים, כי הוא חיי התינוק, בחינת (משלי כז, כז): "ודי חלב עזים ללחמך כו' וחיים לנערותיך", כי הם נתלבנו על ידי שמרים המחין. והמחין הם החיים, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה" וכו', הפך קלקול הבגדים על־ידי כתמים, בחינת דם נדות, שהוא סטרא דמותא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיד.): 'תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חיב מיתה'. כי הם באים משס"ה גידין שהם השס"ה לא תעשה, שמשם סטרא דמותא. ועל־כן נאמר שם תכף אחר הפסוק 'בדמיך חיי' הנ"ל: "ואלבישך ואנעלך" וכו', כי על־ידי שנעכר הדם ונעשה חלב נתתקן הלבושים, כנ"ל.

ועל־כן שותין בליל יציאת מצרים ארבע כוסות של יין, בבחינת (יומא עו:): 'זכה נעשה ראש', כמבאר שם, עין שם. והם ארבע כוסות, כנגד ארבעה בגדי לבן שכהן גדול לובש ביום הכפורים (יומא לד:), שאז הדם נעכר ונעשה חלב, בבחינת לשון של זהורית שמלבין עו‍נות (שם מא:), עין שם. כי הבגדים לבנים הם ארבעה - להורות, שנתתקן המחין שהם ארבעה, דהינו 'חכמה' ו'בינה', והדעת נחלק לשתים, שהם 'חסדים וגבורות', ואז נעשה מהדעת דבור, שהוא כלול מחסד וגבורה, מאש ומים (סימן ט, אות ג). וזה שכתוב שם (באות ו'), שעל־ידי תקון הכללי שהוא תקון הדעת - יכולים לדבר. וכנגד זה הם ארבעה פרשיות של תפלין כנגד ארבעה בגדי לבן הנ"ל, כי התפלין הם תקון הכללי, כנ"ל.

וזה בחינת 'שין של שלשה ראשין', ו'שין של ארבעה ראשין' (שלחן ערוך ארח חיים סימן לב סעיף מב), כי כשיצאו ישראל ממצרים מבחינת פגם הברית הצרכו לספר שבעה שבועות כנגד שבעה ימים נקיים של נדה (זהר אמור צז:), כי יצאו מבחינת דם נדות כנ"ל, ועל־כן הם שבעה כנגד שבעת נקבי המח, שהם בחינת שבעת הנרות (סימן כא) שצריכין לתקן אותן אחר־כך כשמרימין את המחין כנ"ל, וכנגד זה הם שבעת ימי אבלות, רחמנא לצלן - כדי להמשיך המחין שנסתלקו בשעת מיתה (שם). כי עקר המיתה הוא הסתלקות המחין, כי "החכמה תחיה" כנ"ל. וזה בחינת שבעה ימים שצריך לספר הטמא־מת כנ"ל. וזה בחינת השבעה ראשין של השינין - 'שין של שלשה ראשין' ו'שין של ארבעה', כנגד שבעה נקיים כדי לתקן המחין, כנ"ל.

ועל־כן הם נחלקין לשלשה ולארבעה, כי כך הם נחלקין המחין, כי מתחלה, קדם שנכנסין לפנים הם שלשה, ואחר־כך כשנכנסין לפנים, אזי הדעת נתחלק לשנים ונעשין ארבעה (ספר הלקוטים ויצא; עין פרי עץ חיים שער התפלין פרק ז'). וזה שמצינו שנחלקין גם כן השבעה ימי אבלות לשלשה ולארבעה, כי שלשה ימים הראשונים יש להם דינים חמורים יותר (יורה דעה סימן שצג סעיף א). וכן שבעה ימים של מת צריכין הזאה שלישי ושביעי. וכן שבעה ימים נקיים של נדה, שלשה ימים הראשונים חמורים יותר לענין כתם (יורה דעה סימן קצו, סעיף י' בהגה), כי המחין נחלקין גם כן כנ"ל, ועל־כן בשלשה ימים הראשונים הדין של כל אחד מהנ"ל חמור ביותר, כי אז עדין לא התחילו המחין להתתקן כלל, אבל אחר־כך כבר נמשכו המחין בהשלשה ימים והם קרובים לכנס - על־כן אחר־כך אינו חמור כל־כך.

והנה מכל הנ"ל, שתפלין הם בחינת תקון הכללי, שהוא תקון הברית, ועקר תקון הברית הוא על־ידי שלמות לשון הקדש, כמו שאמר רבנו (סימן יט), וכן על־ידי התפלין נתתקן הדבור של לשון הקדש כמו שאמר רבנו (סימן לח), וכמו שפרש רש"י: "והיו לטוטפת", כתרגומו: 'ויהון לשנונין', שכל הרואה אותם מדבר בהנס. נמצא, שעל ידם נתתקן הדבור שמודים ומשבחין להשם־יתברך, שזה בחינת שלמות לשון הקדש.

ועל־כן עקר תקון התפלין הוא על־ידי עור, כי הקלף הוא של עור וכן הבתים הם של עור, ואם עשאם מזהב פסולים (שלחן ערוך ארח חיים סימן לב, סעיף א), כי עקר שלמות לשון הקדש הוא על־ידי לשון תרגום, על־ידי שמעלין הטוב שבתרגום (סימן יט, אות ד), וזה בחינת עור, כי העור הוא בחינת נגה (עץ חיים שער החשמל פרק א, דף פז.), כי הוא מערב טוב ורע, שהוא בחינת תרגום כנ"ל, כי תרגום הוא גם כן בחינת נגה, כמבאר שם (סימן יט אות ה'). ועל־כן צריך לכתב תפלין על העור, וכן לתקנם על־ידי עור (עץ חיים שער החשמל פרק ג, דף פח.), כדי להעלות הטוב שבנגה ללשון הקדש, כדי להשלים הלשון הקדש, לקים "והיו לטוטפת", ותרגומו: 'ויהון לשנונין' כנ"ל.

ועל־כן צריך לכתבם ולתקנם במין המתר דוקא (שבת קח.), כי מין המתר הוא בחינת תרגום, בחינת נגה, שמשם מעלין הטוב ללשון הקדש, אבל מינים האסורים הם בחינת הרע של השבעים לשונות שצריך להכניעם דיקא, כמבאר שם, בבחינת (תהלים קמ, יא): "ימוטו עליהם גחלים", עין שם.

וזה שדקדקו רבותינו ז"ל (שבת כח:) ותלאו הדין שצריך להיות ממין המתר לפיך, המתר לפיך דיקא, כי זה בחינת אכילה דקדשה שזוכין להעלות ולהאיר האותיות שבדבר ההוא על־ידי האכילה, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש, כמבאר שם בהתורה 'תפלה לחבקוק' (סימן יט), ועל־כן אסרה התורה לאכל דברים האסורים, כי הם בחינת הרע של שבעים לשון כנ"ל ששם אין יכולין להאיר ולהתנוצץ האותיות, רק הדברים שהתירה תורה, שהם בחינת תרגום, הם נתתקנים ומאירין האותיות שבהם על־ידי האכילה שמעלין הטוב שבהם כנ"ל. ועל־כן צריכין התפלין גם כן להיות ממין המתר לפיך דיקא כנ"ל.

ועין בהתורה "תפלה לחבקוק" מענין שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, שם מבאר שעל־ידי־זה שזוכין לשלמות לשון הקדש, על־ידי־זה זוכין שתהיה אכילתו ותענוגיו רק מהתנוצצות האותיות שיש בדבר שאוכל, וזה עקר תקון האכילה בקדשה, עין שם: