# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/62/7/

וכלליות שני השינין הם שבעה ראשין, בחינת 'יסוד', שהוא בחינת שבת, שהוא יום השביעי, כמובא (זהר חדש כי תשא), שזה בחינת מלאפום ששם הנקדה כנ"ל, שהוא יו"ד על וי"ו, בחינת זי"ן, בחינת (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת" וכו', כמובא (תקוני זהר תקון ל, עג.). ועל־כן 'שבת לאו זמן תפלין' (מנחות לו.), כי שבת ויום טוב הם עצמן אות (ארח חיים סימן לא), אות דיקא, בחינת ברית ששם הנקדה. ובשבת ויום טוב מאירה הנקדה מעצמה מחמת קדשת הימים בעצמן, כי זה עקר קדשת שבת בבחינת הנקדה הקדושה, כמובא (זהר ויקהל רד.). וגם יום טוב מקבל משבת, כמו שכתוב בזהר הקדוש (אמור צד.), ועל־כן בשבת עולין כל העולמות אל הקדשה בכניסת שבת (שער הכונות דרושי סדר שבת א) - שזה נעשה על־ידי הארת הנקדה הנ"ל, שהיא בחינת שבת, שעל־ידי־זה נתקשרין כל השבירות אל שרש נקדתם ונתתקנין.

וזה בחינת ענג שבת, כי אז נתבטלין אהבות הנפולות, וזוכין לענג שבת, בחינת אהבות הקדושות, בחינת (ישעיה נח, יד): "אז תתענג על ה'", ועל־כן שבת לאו זמן תפלין כנ"ל. וזה בחינת שלש סעדות של שבת כנגד שלש נקדות הנ"ל.