# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/64/4/

ועקר לשמר מחו מחמץ, בחינת 'גער חית קנה' - לגער במחשבות רעות וכו' ולעשות מריבה עמהם לגרשם, שלא יתקרבו למשכנא דקדשה. וצריך להאמין שכל המריבות שבין הצדיקים השלמים אין זה אלא בשבילך וכו', שזה משמיעין אותך תוכחה על שפגמת בטפי מוחך, ובודאי אלו לא היה נפגם מוחך, לא היה נשמע לך המריבה שבין הצדיקים ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים, מחמץ למצה וכו'. וזהו, "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" וכו' - כנ"ל במאמר הנ"ל.

וזה עקר בחינת תפלין, שהם תקון המח, לזכות לחיים על־ידי מצות תפלין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מד.): 'המניח תפלין זוכה לחיים, שנאמר (ישעיה לח, טו): "ה' עליהם יחיו"'. כי תפלין הם בחינת תקון המחין - לזכות לידע ולהאמין כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, הינו לבלי לשמע כלל המריבות והמחלקת שיש בין הצדיקים האמתיים, כי מאמינים, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, אף־על־פי שאי אפשר להבין זאת בשכלנו, כי זה אוסר וזה מתיר וכן שאר מיני מחלקת, אף־על־פי־כן מאמינים כי באמת אלו ואלו דברי אלהים חיים.

וזה בחינת תפלין שהם שכל גבה מאד מאד, בחינת מקיפים, שזה בחינת השכל של המחלקת דקדשה שיש בין צדיקי אמת, שהוא בחינת 'אלו ואלו דברי אלהים חיים' (ערובין יג:), שאי אפשר להשיג זה השכל.

וזה בחינת שין של שלשה ראשין, שין של ארבעה ראשים - זה בחינת שכלו חד ו'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. כי שין של ארבעה ראשים - זה בחינת שהחסדים וגבורות הם נתחלקין לשני מחין, ושין של שלשה ראשים, זה בחינת שהחסדים וגבורות הם נכללין יחד ונעשה מהם דעת בחינת מח אחד. וכל המחלקת הם מבחינת חסדים וגבורות, כידוע.

נמצא, שבתפלין על־ידי השין של שלשה ראשים, שין של ארבעה ראשים אנו רואים שכלו חד. כי החסדים וגבורות שמתחלקין לשני מחין, שזה בחינת שין של ארבעה ראשים כנ"ל, הם באמת מח אחד, שזה בחינת שין של שלשה ראשין כנ"ל, רק שאי אפשר להשיג זאת, כי שין של ארבעה ראשין הוא בבחינת מקיפין קדם שנכנסין המחין לפנים, כמובא בכתבים (פרי עץ חיים שער התפלין פרק ב). הינו שזה המח והדעת של בחינת מחלקת דקדשה, שזה בחינת שין של ארבעה ראשין כנ"ל הוא בבחינת מקיפין, כי אי אפשר להשיג זה הדעת, כי הוא "דרכי ה'" (הושע יד, י) כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן נו) וזה בחינת רעמים וכו', עין שם.

והצדיקים הגדולים האמתיים צריכים להשתמש עם זה הדעת הגבה מאד, שהוא בחינת מחלקת דקדשה כנ"ל, בשביל לגרש סטרין אחרנין וכו', כמו שכתב רבנו במאמר הנ"ל, כדי לקרב הרחוקים מאד מאד שפגמו בטפי המח, שעליהם נאמר (משלי ב, יט): "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". כי פגמו בטפי המח, שהוא בחינת חיים, ועל־כן קשה להם לשוב לארחות חיים.

אבל השם־יתברך מלא רחמים וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח (שמואל־ב' יד, יד), ועל־כן שולח לנו צדיקים גדולים ונוראים מאד, ועל־ידי הדעת הגבה של בחינת מחלקת דקדשה, שהוא בחינת מקיפין, על־ידי־זה דיקא הם מתקנין ומחזירים בתשובה אפלו אלו הרחוקים שפגמו בטפי המח, כמבאר בפרוש במאמר הנ"ל: 'ואין המריבה אלא בשבילך כדי שתשוב ממות לחיים' וכו', כי לכאורה הם יכולין להתרחק על־ידי־זה, על־ידי המחלקת שבין הצדיקים, כי אין יודעין איך להתקרב, וקשה להם קשיות על־ידי המחלקת, נמצא, שיכולין, חס ושלום, להתרחק יותר על ידי המחלקת, אבל באמת המחלקת דקדשה זה דיקא תקונם, כי באמת ראוי להם להרחיקם מלשוב בתשובה, כי עליהם נאמר: "כל באיה לא ישובון". אבל תכף כשמרגישין זאת ורואין ומבינים שמרחקים אותם, וכמו שכתב רבנו ז"ל שם: ובודאי אלו לא היה נפגם מוחך לא היה נשמע לך המריבות שבין הצדיקים ואין המריבה אלא בשבילך, ובזה משמיעין אותך תוכחה על שפגמת בטפי מוחך, שעל זה נאמר: "כל באיה לא ישובון" וכו', עין שם,

נמצא, שבזה בעצמו משמיעין אותך תוכחה, כי דיקא על־ידי־זה הוא תקונם, כשרואין בעצמן שנשמע לאזניהם המחלקת שבין הצדיקים השלמים, ואזי הם מבינים שמרחקין אותם מהקדשה, ואזי הם מתחילים לרחם על עצמן ומסתכלים בעצמן היכן הם בעולם?! - שפגמו כל־כך עד שמרחיקין אותן! ואזי ההתרחקות הוא תכלית ההתקרבות.

כי באמת לאמתו אין שום דבר שיעמד בפני התשובה, ואף על פי שכתוב "כל באיה לא ישובון" וכו', ואיתא בזהר (ויחי ריט:) שאין מועיל תשובה על פגם טפי המח, אף־על־פי־כן באמת לאמתו מועיל תשובה, וכמובא בכל ספרי מוסר (עין ראשית חכמה שער הקדשה פרק יז), וכמו ששמעתי מפי רבנו ז"ל בפרוש, רק מחמת שפגם כל־כך, על־כן הוא צריך להתנסות ולהצטרף ולעמד בנסיון הזה של התרחקות הזאת, דהינו שירחיקו אותו כל־כך בכל מיני התרחקות, דהינו שכותבין עליו שאין מועיל תשובה וכו'.

וכשהוא פתי וסכל ואינו מרחם על עצמו, שלא לאבד את עולמו, חס ושלום, אזי מוצא פטור לעצמו להתרחק מן התשובה, מאחר שכבר נכתב עליו שאין מועיל לו תשובה, חס ושלום, אבל מי שחושב באמת על התכלית שלו, ויש לו רחמנות על עצמו, אזי אף־על־פי שרואה כל מיני התרחקות שבעולם ואף־על־פי שכתוב עליו שאין מועיל לו תשובה, אף־על־פי־כן אין מסתכל על זה כלל, אדרבא! יש לו רחמנות יותר על עצמו, כי אף־על־פי־כן מה יהא בסופו ומה יעשה ליום פקדה, ומי שאינו רוצה להטעות את עצמו שלא לאבד את עולמו, חס ושלום, כל מה שמוצא ורואה שמרחקין אותו יותר, הוא מרחם על עצמו יותר וצועק אל ה' יותר ויותר מעמקא דלבא, עד ישקיף וירא ה' משמים, כי באמת השם־יתברך חפץ חסד הוא, ואין שום דבר שיעמד בפני התשובה, וכמו שמצינו כבר בכמה וכמה רשעים גדולים שפגמו בטפי המח, וכפרו בעקר, ואף־על־פי־כן נתקבלו בתשובה, ואזי כשזוכה לעמד בנסיון הזה ושב בתשובה שלמה אף־על־פי שנדמה לו שמרחיקין אותו כנ"ל, אזי השם־יתברך מרחם עליו ונתקרב על־ידי־זה דיקא, על־ידי שעמד בנסיון הזה של התרחקות כנ"ל, והבן.

וזהו בעצמו בחינת מחלקת דקדשה הנ"ל שיש בין הצדיקים האמתיים, שבאמת לאמתו על־ידי־זה הדעת דיקא הם מקרבין ומשיבין ממות לחיים את אלו שפגמו בטפי המח, כנ"ל במאמר הנ"ל, אך מי שהוא פתי וסכל כסוס כפרד אין הבין (תהלים לב, ט), אזי מתרחק יותר על־ידי־זה, על־ידי שרואה מחלקת שבין הצדיקים האמתיים כנ"ל, אבל מי שיש לו מח בקדקדו, אזי שומע תוכחת חיים על־ידי־זה ששומע המריבות שבין הצדיקים האמתיים, כמו שכתוב במאמר הנ"ל, בחינת אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו' כנ"ל, כי רואה על־ידי־זה גדל התרחקותו מהשם־יתברך, שנתרחק כל־כך עד שנשמע לאזניו המריבות שבין הצדיקים, ונזכר על־ידי־זה גדל הפגם שפגם בטפי המח, כי אם לא היה נפגם מחו - לא היה שומע המריבות וכו' כנ"ל, ואזי מתחיל לרחם על עצמו, מאחר שרואה ומבין גדל התרחקותו מהקדשה, ואזי נתקרב על־ידי־זה דיקא, כי באמת המחלקת שבין הצדיקים האמתיים הוא באמת רק בשביל לקרב ולהשיב את הרחוקים ממות לחיים וכו', כמו שאמר רבנו שם: ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים וכו'.