# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/65/25/

והנה כלל התפלין הם בחינת מחין חיים, דהינו להתחיל לחיות בכל פעם מחדש, בין צדיק, בין בינוני, בין רשע, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו - צריך בכל יום להתחיל מחדש וכו' וכנ"ל. וזהו בחינת (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", הנאמר על התפלין הקדושים, כידוע. 'חיים כלכם היום' דיקא. כי צריך לחדש החיות בכל יום ויום כאלו הוא מתחיל לחיות היום. וזהו "חיים כלכם היום". 'היום' דיקא כנ"ל.

וזהו בחינת תפלין של יד ותפלין של ראש. ואיתא בכונות (פרי־עץ־חיים תפלין פרק א'), שתפלין של ראש הם בחינת שלשה שמות אלו: 'אהיה, הוי"ה, אהיה', שהם בגימטריא 'חיים', בחינת מחין. ותפלין של יד הם בחינת מחי המלכות. ועל־כן הם שלשה שמות אלו: 'אהיה הוי"ה אדנ"י' שעולים 'יבק' וכו', עין שם. ומבאר שם (בפרק ז'), שאור התפלין יוצאים על־ידי השנה שישנים בלילה, שאז נתחדשים המחין בתוך האמונה, שהוא בחינת מלכות. ועל־ידי שקמים בחצות ומתאבלין על חרבן בית־המקדש ועוסקים בתורה, על־ידי־זה מעלין את בחינת נקדת המלכות אמונה שירדה בכל הלילה לכל העולמות התחתונים לברר משם נצוצות הקדושים, [שהם הנשמות שנפלו בעו‍נותיהם להכניס בהם הרהורי תשובה - להגביהם ולהשיבם להשם־יתברך וכו'].

והצדיקים והיראים - על־ידי קימת חצות ועסק התורה בלילה, הם מעלים נקדת המלכות עד שהיא עולה באור היום ויושבת בזרוע שמאלי, כי שם מקומה וכו'. ואז מאיר בה הזעיר אנפין הרשימו של המחין שלה שנשארו בלבו, כי עקר המחין דגדלות ממש הם רק בשעת התפלה. ואחר התפלה נסתלקין המחין רק שנשאר רשימו מהם, שזהו בחינת אור התפלין, שהם בחינת הרשימו של המחין שנשארין כל היום, רק העקר הוא בשעת התפלה וכו'. ואחר־כך בלילה מסתלק גם הרשימו. ועל־כן אין תפלין בלילה. וגם רשימו של המחין של המלכות נסתלק בלילה, רק שזאת הרשימו של המלכות אינו מסתלק לגמרי, רק שנשארה בלבו, שזהו בחינת (שיר־השירים ח, ו): "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" וכו', ואחר־כך בבקר הוא מאיר בה הרשימו בזרוע שמאל, שהוא בחינת תפלה של יד. ואזי כשרואה הזעיר אנפין שכבר יש לה התפלין - רשימו של המחין אזי הוא מתקנא בה, שזהו בחינת "קשה כשאול קנאה". ואז חוזר ולוקח לעצמו גם כן המחין שלו, הינו הרשימו שנתחדשה בלילה. וזהו בחינת תפלין של ראש וכו', עין שם בכונות באריכות.

נמצא, כי תפלין של ראש הם בחינת התנוצצות המחין של הדעת, שהוא בחינת זעיר אנפין. ותפלין של יד הם בחינת התנוצצות המחין של המלכות, שהוא בחינת אמונה כנ"ל. ועקר התפלין והמחין והחיות נמשכין על־ידי צדיקי הדור האמתיים, שהם המחין והחיות של כל העולם, כי כל צדיק הדור הוא בחינת משה משיח, כמו שכתוב (שבת קא:): 'משה שפיר קאמרת'. ומשה הוא הדעת, בחינת תפלין מחין, כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר (לקוטי א' סימן לח). כי הצדיק האמת הוא בחינת "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י), שהם בחינת ארבע פרשיות שבתפלין, כידוע, שהם המחין של התפלין שנמשכין על־ידי הנהר היוצא מעדן, שהוא הצדיק האמת, כידוע (סו תנינא).

וזהו תפלין של ראש ותפלין של יד, זה בחינת צדיק שהוא בחינת זעיר אנפין, כידוע. וכנסת ישראל, שהוא בחינת מלכות וכנ"ל. הינו המחין של הצדיק בעצמו, זה בחינת תפלין של ראש. ומחין של כלל ישראל שהצדיק מאיר בהם ומקרבם להשם־יתברך, זה בחינת תפלין של יד. שעקרם הם בבחינת אמונה, שהוא העקר והיסוד שהכל תלוי בו, כמו שאמרו (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת' - "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

הינו שהצדיק מכרח לסלק את המחין שלו. ואפלו הרשימו נסתלקת בשעת שנה. ולא נשאר אצלו כי אם הרשימו של מוחי האמונה שנשארה בלבו, בבחינת "כחותם על לבך" כנ"ל. ואז בשעת השנה - האמונה נתצמצמה ונתקטנה בסוד נקדה, ויורדת לכל העולמות התחתונים לברר נצוצות משם כנ"ל, הינו שהצדיק מכרח להפיל את עצמו לתוך בחינת שנה ולסלק המחין שלו. ואז הוא מברר על־ידי בחינת האמונה שלו נצוצות רבות מעמקי הקלפות, שהם כמה וכמה נשמות של אותן שנפלו בעו‍נותיהם ונתרחקו מהשם־יתברך כל אחד כפי מה שנתרחק בעו‍נותיו, רחמנא לצלן, שבשבילם מכרח הצדיק להוריד את עצמו אליהם ולסלק את דעתו כדי להכניס בהם אמונה שלמה, כדי לקרבם אל האמונה הקדושה להחזירם להשם־יתברך, שכל זה הוא בחינת שנה של הצדיק, כמובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (חיי מוהר"ן סימן תקלג; ועין בהלכות נזיקין ג, ח), שמה שעוסק לדבר עם העולם שיחת חלין וספורי מעשיות, כל זה הוא בחינת שנה אצלו. והכל הוא בשביל להגביה ולהרים את העולם לקרבם להשם־יתברך, כי מעצם המח של הצדיק אי אפשר לקבל, על־כן הוא מכרח לסלק דעתו ולהקטין את עצמו בסוד נקדה ולבררם ולהעלותם על־ידי נקדת האמונה לבד.

ואחר־כך כשנתעורר מהשנה עם כל הנצוצות והנשמות שהגביהם ועוררם לה' יתברך - צריכין לעסק בתורה ותפלה ועבודת השם־יתברך, עד שזוכים לעלות למקומם בסוד תפלה של יד, שהוא בחינת כנסת ישראל שיושבת בזרוע שמאל כנ"ל. ואז כל הרשימו של כל המחין של כלל ישראל שנסתלקו מהם שכלם נשארו בלב הצדיק בחינת "כחותם על לבך" - הוא מאיר הכל באותה נקדת האמונה שלו שעלתה עם כל הברורים שהם נשמות הבעלי תשובה שהגביהם והחזירם להשם־יתברך, הינו שמאיר בהם דעת ושכל כדי לחזקם באמונה שלמה, כדי שיתחזקו בעבודתם ולא יסתכלו על מניעה והסתה של הבעל דבר ושאר המונעים, רק יעברו על הכל, על־ידי חזק אמונתם שנתחזקה ביותר על־ידי הדעת שהאיר בהם בסוד תפלין של יד כנ"ל.

ועל־ידי־זה נמתק 'יד כהה', שהם בחינת כל המניעות וההסתות וכו' שנמשכין הכל על־ידי בחינת גבורות ודינים, בחינת יד כהה כנ"ל, כי על־ידי חזק האמונה עוברים על הכל כנ"ל, עד שאין יכול להפיל אותם שום דבר, כי הוא מאיר בהם הדעת של האמונה הקדושה, שידעו שהשם־ יתברך בכל מקום, ואין שום מניעה בעולם שלא יוכלו לשברה. ואין שום יאוש בעולם, כי אין ירידה בעולם שלא יוכלו לעלות משם וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה מחזקם ומעוררם באמונה, עד שעוברים על כל המניעות והבלבולים שבעולם, ונתקרבים להשם־ יתברך, ומתחילין בכל פעם מחדש, כי הוא מכניס בהם אמונה שלמה, שהוא בחינת אריכת אפים - לעבר על כל המעכבים והמונעים והבלבולים שבעולם כנ"ל, שזהו בחינת תפלין כנ"ל.

ואזי כשהצדיק רואה שבחינת נקדת האמונה הצליחה וגם עשה פרי, שכבר קבלה המחין והדעת, שהוא בחינת 'תפלין של יד', דהינו שהוא רואה שכבר עלתה בידו והועילה יגיעתו וטרחתו, כי זכה להאיר הדעת בהנפשות שהעלם וקרבם להשם־יתברך עד שהם חזקים באמונתם לעמד על עמדם ולעבר על כל המניעות שבעולם וכו' כנ"ל, אזי הצדיק בעצמו מתקנא בתלמידיו, שרואה שקבלו מחין ודעת אמתי ממנו, אזי הוא מתקנא בהם, בבחינת (תענית ז.): 'ומתלמידי יותר מכלם', שעל־ידי התלמידים שהאיר בהם המח והדעת של האמונה הקדושה, שהיא בחינת כנסת ישראל, בחינת תפלין של יד כנ"ל, על־ידי־זה הוא מתקנא בהם. ונזכר בעצמו היכן המחין שלו, ואזי מחזיר לעצמו הרשימו של המחין שלו שנסתלקו בשעת השנה, ואזי מקבל הרשימו זאת שנתחדשה בחדוש נפלא, שזהו בחינת תפלין של ראש כנ"ל. וכן מבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, שבתחלה מוריד הצדיק את עצמו כדי לקרב נפשות ואחר־כך חוזר למעלתו בתוספת הארה וכו', הינו כנ"ל.

ומשני בחינות אלו, שהם, המחין של הצדיק בעצמו והמחין של האמונה שמכניס בכנסת ישראל, שהם הנפשות שמקרבן להשם־יתברך, משם נמשכין בחינת תפלין של ראש ותפלין של יד לכל אחד ואחד, כי כל בחינה כלולה מכל הבחינות, כידוע.

וזה בחינת (תהלים ע, א): "למנצח לדוד להזכיר" - 'להזכיר את עצמו', כמו שפרש רש"י שם, משל למלך שכעס על צאנו וכו' אחר זמן החזיר את הצאן וכו', עין שם, הינו כנ"ל. שבתחלה מזכיר הצדיק את ישראל שיחזרו להשם־יתברך, ואחר־כך כשרואה שהועילה תפלתו ויגיעתו והחזיר את ישראל להשם־ יתברך, אזי מזכיר את עצמו כנ"ל, שזהו בחינת תפלין של ראש, שהם בחינת זכרון, כנ"ל.