# לב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/65/32/

ועל־כן עכשיו בסוף הגלות שאז מתגבר הבעל דבר ביותר, שהוא בחינת זהמת הנחש, בחינת קלפת המן־עמלק, שזהו בחינת חבלי משיח, שהם בחינת חבלי לידה ממש כנ"ל, בחינת קשוי הולדה כנ"ל, כי עכשיו החבלי לידה וקשוי הולדה כבדים הרבה יותר מאד מקשוי הולדה של גאלת מצרים, מחמת שעכשיו תהיה הגאלה אחרונה, שהיא גאלה שלמה שאין אחריה גלות עוד, שאז יתבטל לגמרי זהמת הנחש ממש, וכל ישראל ישובו אל ה' באמת לעולם, עד שנזכה לתחית המתים, שאז יהיה חדוש העולם. ואז יתקים (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח" וכו', ואז נחיה חיים ארכים, חיים נצחיים הנ"ל, שהם בחינת תפלין, בחינת עץ החיים, כנ"ל, ומחמת שרואה שקרוב לבא קצו וסופו, על־כן מתגבר מאד מאד ביותר, כנ"ל.

ועקר התגברותו הוא - שרוצה להפיל את ישראל, חס ושלום, לידי זקנה ותשות כח, חס ושלום, כאלו כבר, חס ושלום, נזקנו בהגלות זה זמן רב כל־כך, כמה וכמה מאות שנים, עד שחס ושלום, אפס תקוה חס ושלום, וכן הוא מפיל את כל אחד בפרטיות לבחינת זקנה כנ"ל. כאלו כבר נזקן, חס ושלום, במעשיו, עד שאי אפשר לו לשוב, שעקר הגאלה תלויה בזה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקוני זהר תקון ו, כב:): 'ולית מלתא דא תליא אלא בתיובתא' וכו'. ועל זה אנו מתפללים (תהלים עא, ט): "אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו אל תעזבנו". וכמובא בספרים (דגל־מחנה־אפרים, עקב) שאנו מתפללים שלא נפל לידי זקנה דסטרא אחרא הנ"ל, חס ושלום, כי הבעל דבר, בחינת המן־עמלק, נקרא זקן וכסיל כנ"ל, כי הוא כופר בחדוש העולם, שמשם מבחינת כפירה זאת, חס ושלום, עקר בחינת הזקנה דסטרא אחרא, בחינת זקן וכסיל הנ"ל, כאלו, חס ושלום, העולם הגשמי הזה הוא ישן וזקן מכבר, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא העוקרת את האדם לגמרי משני עולמות עדי אובד, רחמנא לשזבן. כי עמלק הוא זהמת הנחש שאמר לחוה: 'מן העץ אכל וברא את העולם'. כמו שפרש רש"י שם (בראשית ג, ה), שזה בחינת כפירה בחדוש העולם. ועל־כן על־ידי־זה נגזר מיתה, שהן הפך החיים בחינת חיים ארכים הנ"ל כנ"ל.

ועל־כן אלו הזקנים שאין בהם שלמות, שאין מוסיפין קדשה ודעת בכל יום, הם נותנים כח, חס ושלום, לאלו הכפירות, שהם בחינת מצח הנחש, כמבאר בהתורה 'וביום הבכורים ואת העורבים', עין שם בלקוטי תנינא (סימן ד'). כי הם בחינה אחת, כי מאחר שאין מוסיפין קדשה ונותנים אחיזה לזקנה דסטרא אחרא, חס ושלום, על־ידי־זה, חס ושלום, מתגברים כפירות הנ"ל של מצח הנחש שכופרים בחדוש העולם, שהוא בחינת זקנה דסטרא אחרא, כנ"ל.

וכל אלו הכפירות הנ"ל. שמשם עקר כח היצר־הרע שמתגבר עכשיו מאד בסוף הגלות וכו' כנ"ל, כל זה נמשך מבחינת חלל הפנוי הנ"ל, שמשם נמשכין כל הקשיות של המחקרים והפילוסופים שאי אפשר לתרצם, שמשם כל האפיקורסות והכפירות שלהם. ומשם נמשך כל בחינת היצרים רעים של כל בני אדם, כי שרש כל היצרים רעים הוא בחינת אל־אחר־כפירות, כמבאר בדברי רבנו ז"ל (בסימן י), הינו הכפירות של חלל הפנוי שמשם עקר אחיזת כל היצר הרע שבעולם שמתגבר עכשיו ביותר, על־כן צריכין לזהר להניח תפלין דרבנו־תם, שהם המחין שנמשכין מהצדיקים שיכולין לכנס לשם לתוך תחלת הצמצום של חלל הפנוי, ולהמתיק הדין שם ולגלות אלקותו - להודיע לבני האדם גבורותיו, שגם החלל הפנוי וכל הקשיות והכפירות בעצמן נמשכין ממנו יתברך בעצמו, כי הוא מחיה את כלם, כידוע.

כי אי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על־ידי העדר הידיעה שקדמה לידיעה, שהם הקשיות הנ"ל, שהם בחינת חלל הפנוי, בחינת הסתלקות הדעת, שהוא בחינת אורו יתברך שסלק משם מבחינת חלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולם, כדי שיוכל לגלות ידיעת אלקותו בעולם, כמבאר היטב בהתורה "בא אל פרעה הנ"ל", עין שם היטב.

ועל־כן צריכין להקדים האמונה לעולם, שהוא העקר, שעל־ידי־זה משברין הקלפה הקודמת לפרי, שהוא בחינת חלל הפנוי שקדם לעולם, כי על־ידי האמונה עוברים על הכל כנ"ל. וזהו גם כן בחינת מעברתא של תפלין, כי על־ידי התפלין, שהם התחדשות המחין שזוכין על־ידי אמונה, על־ידי־זה עוברין על הכל כנ"ל. וכשהוא חזק באמונתו ימים ושנים הרבה ועובד את ה' באמונה לבד - זוכה אחר־כך לדעת ולהשיג אותו יתברך בידיעה נפלאה הבאה על־ידי אמונה, בבחינת מטי ולא מטי. שזהו בחינת (תהלים כז, ד) "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו", שבקש דוד המלך עליו השלום כל ימיו, כמו שכתוב (שם): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש" וכו'.

ועל־כן עקר תקותנו עכשיו לצאת מהגלות המר הזה ולבטל הקשוי הולדה של הגאלה, שמתגבר עכשיו מאד בכלליות ישראל, ובפרטיות אצל כל אחד ואחד שרוצה לכנס בדרך הקדש, עקר תקותנו הוא על־ידי כח הצדיקים הנ"ל, שהם בחינת המחין של תפלין דרבנו תם, שהם מחין גדולים ביותר כנ"ל.

על־כן צריכין עכשיו לזהר ביותר להניח תפלין דרבנו תם כנ"ל, כדי לקרב הגאלה בכלל ובפרט במהרה בימינו - שיזכה כל אחד לגאלת נפשו להוציאה מהגלות המר של הבלי עולם הזה, שנלכד בהם כל אחד לפי בחינתו, שצריכין לסבל חבלי לידה ממש ולסבל קשוי הולדה ממש, ובפרט בהתחלה. ולצעק כמה וכמה קלין וצעקות וגניחות של אח ואבוי וכו', וכמה כפילות והטיות וכו' קדם שזוכין להוליד קדשת נפשו, לגאל אותה מן גלותה, שהוא בחינת הולדה כנ"ל, וכמבאר באר היטב בתחלת התורה "וביום הבכורים ואת העורבים" הנ"ל. ועל־ידי־זה נזכה לגאלה שלמה בכלליות. ויקים במהרה בימינו (ישעיה נד, א): "רני עקרה לא ילדה" וגו', (שם סו, ט): "האני אשביר ולא אוליד" וגו', "כי חלה גם ילדה ציון את בניה", במהרה בימינו, אמן.