# מג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/65/43/

וזה בחינת קשר של יוד שאצל השל־יד (שלחן ערוך ארח חיים סימן כז סעיף ב), זה בחינת סמיכת הנופלים שמקבלים מחם וחיותם להחיות עצמן לבל יפלו לגמרי, על־ידי בחינת תפלין של יד, וכמבאר לעיל (באות כה, כו). וזה בחינת קשר של יוד אצל השל־יד, שהוא בחינת הארת צדיק יסוד עולם לבחינת מלכות, שהוא בחינת כנסת ישראל כמובן בכונות (פרי־עץ־חיים תפלין ז, ח), שעל כן צריכין לדקדק מאד שיהיה זה הקשר סמוך מאד להתפלין של יד (זהר פנחס רלו:), כי עקר הארת המחין של ההמון־עם שהשכינה מחיה אותם מנפילתם, הוא על־ידי הצדיק יסוד עולם שזכה להשגה גבה כזו עד שיכול להחיות ולסמוך כל הנופלים וכו', כנ"ל.

ועקר הארת התפלין זוכין לקבל ביותר בשעת התפלה, כי אז זוכין למחין גמורים דגדלות, כמו שכתוב בכונות (פרי־עץ־חיים שם פ"ז), כי עקר המחין של התפלין, שהם בחינת דבקות, הוא בחינת תפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שזהו עקר הדבקות להשם־יתברך, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן פד תנינא) שעקר הדבקות הוא תפלה. ועל שם זה נקראין 'תפלין' לשון תפלה, בחינת (בראשית ל, ח): "נפתולי אלקים נפתלתי". ועין מה שפרש רש"י שם על זה הפסוק, 'שהוא לשון "עקש ופתלתל" (דברים לב, ה) - נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה עם אחותי'. "גם יכלתי" - 'שהסכים על ידי', עין שם.

ובבחינה זו צריך להרבות בתפלה והתבודדות מאד מאד כל ימי חייו, שזה העקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף־על־ פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, והוא רחוק מדבריו מאד. כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדין לא פעל כלל. אף־על־פי־כן צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן נא בלקוטי תנינא), שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ובאמת צריכין עקשנות גדול מאד בכל עבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה, אבל עקר העקשנות ביותר צריכין בתפלה ותחנונים. והעקר בשיחות של ההתבודדות, כמבאר בדברינו כמה פעמים. וכמו שפרש רש"י הנ"ל על "נפתולי אלקים נפתלתי", 'לשון עקש פתלתל, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום' וכו'.

והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב, ותפרש לך בלע"ז פרוש המלות של "נפתולי אלקים נפתלתי" על־פי פרוש רש"י הנ"ל. 'לשון עקש ופתלתל' וכו'. ואז תבין עד היכן, עד היכן, צריכין להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף־על־פי שתהיה בדרך עקש ופתלתל כמה פעמים בלי טעם וריח, "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני" (תהלים כב, כה), אף־על־פי שראוי לבזותן ולשקצן, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת.

כי יש שלש תפלות: 'תפלה למשה', 'תפלה לדוד', ו'תפלה לעני', כמבאר בזהר (בלק דף קצה.). ואלו השלש תפלות הם שלש בחינות תפלין, כי תפלין של ראש הם בחינת 'תפלה למשה' שהוא הדעת, שהוא בחינת תפלין של ראש, בחינת ראש ומחין, כי הם עקר המחין. 'תפלה לדוד' זה בחינת קשר של ראש כעין דלת שכלול גם כן מארבעה פרשיות, כמו שמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, שער התפלין פרק ה'). וזהו בחינת 'תפלה לדוד' - שהוא בחינת מלכות משיח שקשור בקשר של דלת שבשל ראש כנ"ל. 'תפלה לעני' זה בחינת תפלין של יד, שהוא בחינת מלכות, בחינת כנסת ישראל. שנקראת עניה, כמובא (תקוני זהר דף קמב.), הינו כנ"ל שתפלה של יד הוא בבחינת המחין והדעת שמאירין בכלל ישראל, והעקר להחיות את כל אחד מנפילתו שלא יפל בדעתו לעולם וכו', כנ"ל.

וזהו בחינת "תפלה לעני" - שהיא יקרה מכלם, כמו שכתוב בזהר הנ"ל, עין שם באריכות, שמפליג מאד במעלת תפלת העני, שהוא: מאנין תבירין דקדשא בריך הוא, דאיהו עביד תדיר קטטה בקדשא בריך הוא, וקדשא בריך הוא אצית ושמע מלוי. כיון דצלי צלותיה פתח כל כוי רקיעי, וכל שאר צלותין דסלקין לעלא דחי לון האי מסכנא תביר לבא, דכתיב (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף" וכו'. וקדשא בריך הוא אמר: יתעטפון כל צלותין דעלמא, וצלותא דא תיעול לגבאי, לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא. וקדשא בריך הוא אתיחד בלחודוי באינון תרעמין בההוא צלותא, דכתיב "ולפני ה' ישפך שיחו", 'לפני ה'' ודאי. כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין: קדשא בריך הוא במאי אתעסק? במאי אשתדל? אמרין: אתיחדא בתאובתא במאנין דיליה. כלהו לא ידעי מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא, ומכל אנון תרעמין דיליה. דלית תיאובתא למסכנא, אלא כד שפיך דמעוי בתרעמא קמי מלכא קדישא, ולית תיאובתא לקדשא בריך הוא, אלא כד מקבל לון ואושדי קמיה. ודא איהו צלותא דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא וכו', עין שם שמאריך עוד בזה.

וכל זה נאמר אפלו בעני סתם שמתפלל על צרכיו, על דחקו ועניותו בגשמיות, מכל שכן וכל שכן כשמתחיל האדם לרחם על עצמו, ומרגיש עניותו ודחקו במעשים טובים וטוען עם השם־יתברך, ומתקוטט עמו, ומתרעם עליו יתברך על שאינו מקרבו אליו, ושופך שיחו ולבו לפניו עד שנתעורר בבכיה וכו'. כמה וכמה יקרה תפלה זו בעיני השם־יתברך! והיא יקרה מכל התפלות שבעולם. כי באמת זה עקר העניות והדחקות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים מא.): 'אין עני אלא מן הדעת'. כי חוץ מזה הכל הבל, כי "ימינו כצל עובר" (תהלים קמד, ד), ואין צרה כצרת הנפש, ואין עניות כעניות מתורה ומעשים טובים.

מכל שכן וכל שכן כשהוא בעל חוב גדול, חס ושלום, שחיב להשם־יתברך חובות רבים שחב כנגדו יתברך על־ידי חטאיו ופשעיו ואין לו במה לסלק כלל, כי אם בתפלה ותחנונים. כשזה האדם זוכה להתעורר עצמו להרגיש עניותו ודחקו, ועומד לפני השם־יתברך כרש ואביון, השואל על הפתחים ומבקש מלפניו בשברון לב על נפשו להצילה מני שחת, לבל יאבד שני עולמות, חס ושלום, וכמו שאמר דוד (תהלים ל, י): "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת" וכו' (שם כב, כא): "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" וכו'. וכיוצא בזה הרבה, שבודאי תפלה זאת יקרה בעיני השם־יתברך מכל התפלות שבעולם.

ותדקדק היטב בכל דבור ודבור של דברי הזהר הקדוש הנ"ל, ותבין היטב כמה יקר דברי התבודדות ששופכין שיחתו לפני השם־יתברך, ואף־ על־פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדין לא פעל כלל, אף־על־פי־כן, כל דבור ודבור אינו נאבד, רק כלם מנוים וספורים וגנוזים באוצרותיו, וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו, כי אפלו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת, פעם אחת כל ימי חייו - גם זה יקר מכל חיי עולם הזה. כי אפלו כשנעתקים איזה תנועה להתקרב מעט יותר להשם־יתברך אפלו פחות מחוט השערה, על־ידי־זה רצים והולכים גם כן אלפים ורבבות פרסאות בעולמות עליונים, כמו שאמר רבנו ז"ל בהמעשה שספר מהצדיק, שפעם אחת נפל עליו עצבות גדול וכו', עין שם (בהשיחות שבסוף ספורי מעשיות).

ועל־כן צריכין להתחזק בזה מאד בלי שעור. וכשיהיה חזק כל־כך בבחינת "נפתולי אלקים נפתלתי" הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב להשם־יתברך להיות שוה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסים שם הפסוק - "גם יכלתי", 'הסכים על ידי', שנתעקשתי כל־כך להפציר הרבה למקום אף־על־פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי, חס ושלום, וכו', אף־על־פי־כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שעור וסוף כל סוף - "גם יכלתי" - שהסכים על ידי להיות שוה לאחי להתקרב להשם־יתברך באמת, אמן ואמן.