# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/65/6/

כי עקר התפלין הם התנוצצות המחין בפנים, שהוא בחינת אור הפנים שנמשך מבחינת תקוני דיקנא קדישא, שהוא עקר הדרת פנים, כידוע, שהוא בחינת זקן דקדשה הנ"ל כנ"ל. ותקוני דיקנא הם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, ועקרם הוא בחינת כבישת כעס - להמתיק הדין והחרון אף, שזהו בחינת ארך אפים, שזה העקר. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיא.) על פסוק (שמות לד, ח): "וימהר משה ויקד ארצה" וכו', מה ראה? ארך אפים ראה. כי עקרן של השלש עשרה מדות, שהם תליסר תקוני דיקנא שגלה לו השם־יתברך אז, העקר הוא בחינת אריכת אפים, שהוא בחינת כבישת פנים. ועל־כן נתלהב משה על־ידי מדה זו דיקא, וכמבאר בענין מעלת אריכת אפים בדברי רבנו ז"ל (בסימן קנה), עין שם במאמר המתחיל: 'עצבות היא מדה רעה מאד' וכו', עין שם כל הענין עד הסוף, כי הוא דרך נפלא לעבודת הבורא, ואם תסתכל ותעין שם היטב - תוכל לקבל משם עצות נפלאות והתחזקות גדול מאד בלי שעור לעבודתו יתברך.

והכלל, שאדם צריך להתדבק במדותיו של השם־ יתברך, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל ובכל הספרים, ועל־כן צריך לראות שיהיה לו מדת אריכת אפים, דהינו שיאריך אפו על כל דבר, ולא יכעס ולא יקפיד על שום דבר, ולא יסתכל על שום מניעה ובלבול בעבודתו, הן מניעות ובלבולים ועכובים ויסורים שיש לו מבני העולם, כגון מאביו וחותנו ואשתו וקרוביו או משאר בני העולם, כאשר ידוע ורואין בחוש, שבכל פעם שאיזה אדם כל שהוא רוצה לכנס בעבודת ה' להתחיל להתפלל בכונה וכו', וכיוצא בזה - תכף יש לו מניעות רבות בלי שעור, וצריך כל אחד להיות עז כנמר וכו' וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים (אבות ה, כ) - להתגבר כנגד כל המניעות ולעבר עליהם, ולבלי להסתכל עליהם כלל, ולהתחזק מאד לעשות את שלו, לעסק בתורה ותפלה בכונה ובכח וכו'.

וזה בחינת אריכת אפים - לבל יהיה לו קצר רוח, חס ושלום, להפסיק עבודתו, חס ושלום, על־ ידי המניעות והיסורים שיש לו מהם, רק יחזק עצמו ויאריך אפו על כל דבר, ולא יסתכל על שום מניעה כלל. וכן אפלו הבלבולים שיש לו מעצמו, מה שהתאוות והמחשבות רעות וזרות רודפין אותו בכל עת, ובפרט בשעת התפלה, ויש לו יסורים גדולים מהם, העקר הוא בחינת אריכת אפים הנ"ל, שהוא בחינת אמונה, כמבאר שם, שעקר בחינת אריכת אפים זוכין על־ידי אמונה, הינו שיהיה לו אמונה שלמה בהשם־יתברך ובצדיקים וכשרים אמתיים, ויתחזק בעבודתו, ולא יפל משום דבר, ולא יכפת ליה, ולא תקצר רוחו משום בלבול מה שהבעל דבר מכניס בדעתו בלבולים וחלישות הדעת כאלו אפס תקוה, חס ושלום, מחמת המעשים רעים והפגמים שפגם עד הנה. כי צריך לבלי להסתכל על כל זה כלל, כמבאר בדברי רבנו ז"ל ובדברינו כמה וכמה פעמים בענין זה עד היכן האדם צריך להתחזק, כי אין שום יאוש בעולם כלל, ואיך שהוא, אף על פי שכבר נפל נפילה זאת בעצמו כמה פעמים בלי שעור, אף על־פי כן אין יאוש בעולם כלל, וכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה - הוא צריך להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש ואל יפל לזקנה דסטרא אחרא כלל.

כי כל הנפילות שבעולם הם מבחינת זקנה דסטרא אחרא, שנדמה בעיניו, שכבר נזקן בחטאיו ובמעשיו שרגיל בהם, עד שאי אפשר לו לצאת מהם בשום אפן, חס ושלום, ובאמת הוא צריך לידע ולהאמין, שבכל יום ובכל עת ובכל שעה יש כח ביד האדם להתחדש ולהיות נעשה בריה חדשה ממש, כי השם־יתברך עושה חדשות בכל עת, ואין יום ואין שעה דומה לחברו וכו' כנ"ל, על־כן צריך להתחזק בכל פעם מחדש, ולהתחיל בכל יום מחדש, ולפעמים גם ביום אחד צריכין להתחיל כמה פעמים, כמבאר במקום אחר (שיחות הר"ן סימן מח). ואפלו אם יהיה כך זמן ארוך, יהיה איך שיהיה, בכל עת ובכל שעה צריך להזכיר את עצמו בהשם־יתברך, ולשכח לגמרי כל מה שעבר עד הנה, ולהתחיל מעתה מחדש ממש כל מה שיוכל, ואל יסתכל על שום בלבול וחלישת הדעת כלל. וכל זה הוא בחינת אריכת אפים - שצריך להאריך רוחו לעבר על כל הבלבולים והמניעות ולבלי להסתכל על שום דבר ולא יכפת ליה שום דבר, ואל ירך לבבו, ולא תקצר רוחו מכל מה שעובר עליו, רק יתחזק בהשם־יתברך בכל מה שיוכל, כי השם־יתברך מלא רחמים בכל עת, וחסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם.

וכבר דברנו מענין זה כמה פעמים, אבל ענין כזה צריכין לחזר כמה פעמים בלי שעור, כי הוא חייך, כי כל התרחקות רב העולם מהשם־יתברך ואובדים מה שאובדים, חיים נצחיים ואמתיים, רבם ככלם הוא רק מחמת חלישת הדעת מה שנופלין בדעתם, מחמת שרבם התנסו כמה פעמים שהתחילו קצת בעבודת ה', ואחר־כך נפלו למה שנפלו, כל אחד לפי נפילתו, רחמנא לצלן, ועל־ידי־זה התיאשו עצמן מלהתחיל עוד, וקצתם נתעוררו קצת עוד הפעם, והתחילו מחדש או פעמים, אבל אחר־כך כשראו שאף על פי כן נפלו אחר־כך - על־כן נתיאשו בעצמן, מאחר שראו שזה כמה שרצו להתנסות ולכנוס בעבודת ה' ונפלו למה שנפלו, רחמנא לצלן, על־כן נדמה בעיניהם שנשתה גבורתם להתחיל עוד מעתה. אבל באמת כל זה הוא מעשה הבעל דבר בעצמו, שהוא בחינת זקן דסטרא אחרא, כי נקרא "מלך זקן וכסיל" (קהלת ד, יג) שהוא רוצה להפיל את האדם לידי זקנה ותשות כח, חס ושלום, כאלו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי אפשר להשתנות עוד. ובאמת לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה, וכמו שאנו מברכין בכל יום 'על נטילת ידים' ושאר הברכות 'שלא עשני גוי' ו'עבד' ו'אשה' וכו', שכתבו הפוסקים הטעם, שהוא מחמת שהאדם נעשה בכל יום כבריה חדשה, כמבאר בשלחן ערוך (סימן ד). וכן ברכת 'הנותן ליעף כח' - מברכין על התחדשות המחין והחיות בכל יום, כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים תפלה פרק ב). ועל־כן האדם צריך לזהר מאד לבלי לפל לזקנה דסטרא אחרא הנ"ל, רק להתחזק להתחדש בכל עת כנ"ל, ויהיה דומה בעיניו בכל יום ובכל שעה כאלו היום נולד, וכאלו היום מקבל התורה מחדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' כנ"ל, שכל זה הוא בחינת ארך אפים - שמאריך אפו על כל דבר מניעה ובלבול שבעולם ועובר על הכל ומתחזק בכל פעם בעבודתו וכו', כנ"ל.

ומדה זאת של ארך אפים הוא עקר בחינת תקוני דיקנא, שהוא בחינת זקן שבקדשה שהוא זקן באמת, כי הוא חי חיים ארכים באמת, כי הוא מתחיל לחיות בכל פעם מחדש, ורק זה הוא בחינת זקנה דקדשה, בחינת חיים ארכים כנ"ל, כי כשנופל לזקנה דסטרא אחרא, דהינו שנזקן עבודתו אצלו, ומכל שכן כשנופל מעבודתו, חס ושלום, מחמת שנדמה לו שנזקן בחטאיו כל־כך, עד שאי אפשר לו לשוב חס ושלום - זקנה כזאת, רחמנא לצלן, הוא עקר קצור ימים, כמבאר בדברי רבנו ז"ל, שזקנים כאלו, שאינם מוסיפים חיות ותוספת עבודה וכו' בכל עת נקראים "קצר ימים שבע רגז" וכו' (עין בהתורה "וביום הבכורים" בלקוטי תנינא סימן ד')