# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/11/

וזה שמסימת פרשה אחרונה שבתפלין בענין תחית המתים שהם חיים ארכים, חיים נצחיים, כמו שכתוב (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ:) לענין תחית המתים, כמו שאמרו: 'לכם' לא כתיב, אלא 'להם' - מכאן לתחית המתים מן התורה', הינו כנ"ל, כי עקר התפלין, שהם אור הפנים הוא לזכות לתחית המתים, שהוא ענוה אמתיית, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" כנ"ל.

ועל־כן מדברים כל הפרשיות של תפלין מארץ ישראל, כי עקר תחית המתים יהיה בארץ ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות קיא.), וזהו: "למען ירבו ימיכם" וכו' 'על האדמה' דיקא, שהוא ארץ־ישראל ששם עקר תחית המתים, כי תחית המתים הוא ענוה אמתיית - שמשים עצמו כעפר וכאדמה, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שנעשה שכן לעפר בחייו. וזה זוכין דיקא על־ידי עפר ארץ ישראל, כי אף על פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה, דהינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל, כי 'ענוה גדולה מכלם' (עבודה זרה כ:), אף־על־פי כן כבר מבאר בהתורה הנ"ל, שאף־על־פי כן אסור להיות עצל ושלימזלניק וכו', כי הענוה הוא עקר החיות וכו', כי יש להפך, בחינת עפר דסטרא אחרא, שעקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם, שהוא בחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו", שהוא בחינת עצבות ועצלות, כמו שכתוב במקום אחר (סימן קפט), שהוא הפך מבחינת 'חזית איש מהיר במלאכתו'. וזה בחינת עפר של חוץ לארץ, שהוא עפר טמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין ש"ך יורה דעה סימן שסט סעיף קטן ב): 'שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש רבוי המתים הנקברים שם'; כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת עצבות ועצלות, שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות. ועל־כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדשת עפר ארץ ישראל, ששם עקר תחית המתים שהוא ענוה אמתיית כנ"ל. ועל־כן מדברים הפרשיות של תפלין מארץ ישראל, כי שם עקר תחית המתים, שהוא בחינת תפלין כנ"ל.

ועל־כן נקראת ארץ־ישראל - 'ארץ החיים', כי שם עקר התחיה בחינת חיים נצחיים כנ"ל. וזהו ארץ החיים, הינו ששם הארץ והעפר, דהינו בחינת הענוה והשפלות בבחינת חיים, דהינו ענוה אמתיית שהיא עקר החיים מה שאין כן ארץ העמים הוא בחינת ארץ ועפר טמא ששם סטרא דמותא, הינו בחינת ענוה פסולה שאינו חי חיים אמתיים על־ידי העפר דהינו השפלות. רק נופל על־ידי־זה עד לעפר, חס ושלום, שזהו בחינת עצבות ועצלות, בחינת "ונחש עפר לחמו" וכנ"ל. כי עקר מעלת הענוה שתהיה בבחינת חיים, בחינת תחית המתים שעקרו בארץ־ישראל שהיא ארץ החיים וכנ"ל, על־כן צריכין באמת לבקש הרבה הרבה מהשם־יתברך שיזכה לענוה אמתיית, שהיא עקר החיים של כל אבר, כמבאר שם בסוף התורה הנ"ל.