# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/12/

וזה בחינת מצות אכילת מצה ואסור חמץ בפסח שנאמר בפרשת תפלין, כמו שכתוב (שמות יג, ו-ז): "שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו' ולא יראה לך חמץ" וכו'. כי צריכין לקדש את אכילתו מאד, כי עקר המיתה נגזרה על־ידי חטא האכילה, דהינו על־ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, ועקר המיתה הוא בחינת התגברות הישות והגשמיות של החמר, עד שנתעלם הענוה בבחינת מיתה כנ"ל, שעקר החיים האמתיים היא הענוה של משה רבנו, שבכל אבר, ולהפך המיתה, היא התעלמות הענוה, שהוא בחינת אין, על־ידי התגברות הישות של החמר, שהוא בחינת גאות וכנ"ל, וגם בגשמיות עקר המיתה על־ידי התגברות הגוף על הנפש, החמר על הצורה, שהוא בחינת התגברות הישות על האין עד שמכרחת הנפש לצאת ולהתעלם בתכלית ההעלם, וכל זה נמשך על־ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע.

כי עקר החיות נמשך להאדם על־ידי האכילה, כנראה בחוש, על־כן צריכין שתהיה האכילה בקדשה על־פי התורה. ואז נמשך על־ידי האכילה החיות מהתורה, שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא הוא ענוה אמתיית. ועל־כן באמת משה רבנו, עליו השלום, שזכה לענוה בתכלית השלמות בחיים חיותו, על־כן לא היה צריך לאכילה כלל והיה בהר שלש פעמים ארבעים יום "לחם לא אכל" וכו' (שמות לד, כח), כי כל חיותו היה חיים אמתיים שהם חיים נצחיים של לעתיד, שהם ענוה אמתיית וכנ"ל, אבל שאר בני העולם צריכין לאכל, כדי להמשיך חיות. ועקר החיות הנמשך על־ידי האכילה, נמשך משרש החיים, שהם חיים נצחיים של לעתיד, שהם ענוה אמתיית, שהוא בחינת אין, כי האכילה הוא שמכלה המאכל לגמרי, ועל־ידי־זה מברר ממנו פנימיות חיותו, שהם הנצוצות הקדושים שבתוכו, שהם רוחניים לגמרי, שהם בבחינת אין. כי באמת אין האדם נזון מגשמיות המאכל כלל, כי הגשמיות נעשה ממנו פסלת גמור ונדחה לחוץ לגמרי, רק עקר חיותו הוא מחיות המאכל, שהוא בחינת אין, בחינת ענוה, שהוא בחינת חיים נצחיים שמשם שרש החיים. ומי שאוכל בבחינה זאת בלי שום תערובות פסלת בודאי הוא חי לעולם, בבחינת (בראשית ג, כב): "ואכל וחי לעלם", שהם הצדיקים האמתיים שהם חיים וקימים תמיד לעולם ואינם מתים כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח.): 'הצדיקים במיתתם קרוים חיים' וכו', וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי קדם הסתלקותו: 'שאני הני דאקרון חיים' (אדרא זוטא דף רפז:), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ה:): 'יעקב אבינו לא מת' וכו'.

אבל על־ידי חטא אדם הראשון נתערבו כל הדברים. ומחמת התערובות שיש בהאכילה, על־כן אי אפשר לזון מהחיות דקדשה שבו שהוא בחינת ענוה ואין, כי אם על־פי התורה הקדושה שמבררת כל הדברים, כמו שכתוב (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי". ועל־ידי ברכה תחלה וסוף. וגם עם כל זה אי אפשר לחיות לעולם וצריכין למות, כי אי אפשר לברר בשלמות בחייו, כי אם על־ידי שישוב אל העפר וכנ"ל, אבל על כל פנים בודאי יש חלוק גדול בין האכילה, כי האכילה שהיא בקדשה על־פי התורה היא עקר החיים, כי ממשיך החיות משרשו, מבחינת ענוה, שהיא בחינת חיים נצחיים וכנ"ל.

וזה שהזכיר אדמו"ר ז"ל לענין אכילה דיקא הענין בושה, עין שם מה שאמר על פסוק "משם חפר אכל" (איוב לט, כט), שר אוי שיהיה לאדם בושה להושיט המאכל לפיו וכו', עין שם. כי בודאי צריכין להמשיך על עצמו בושה גדולה בשעת האכילה. כדי לזכות אז דיקא לחיים נצחיים שהוא ענוה שנמשך על־ידי הבושה, שהוא בחינת תשובה כמו שכתוב שם, כדי להמשיך חיות דקדשה וכנ"ל.

ועל־כן הזהירה תורה ביותר שלא יבא לידי גסות על־ידי האכילה, כמו שכתוב (דברים ח, יב-יד): "פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך" וכו'. כי כשאינו אוכל בקדשה על־פי התורה אזי אינו מעורר וממשיך חיים נצחיים הנ"ל, רק חיותו הוא מהפסלת, שהוא בחינת גאות ורום לבב, שהוא חיות דסטרא אחרא, שהוא באמת מיתה, כי משם עקר המיתה כנ"ל, שזהו בחינת (ברכות יח:): 'רשעים בחייהם קרוים מתים', שעל אכילה כזאת נאמר (בראשית ב, יז): "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", רחמנא לצלן, ועל־כן צריכין בשעת האכילה לזהר ביותר להמשיך על עצמו בושה הנ"ל, שעל־ידי־זה נחיה השפלות, שהוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כדי להמשיך על־ידי האכילה חיים נצחיים האלה, שהם חיים אמתיים, שהם ענוה ושפלות כנ"ל (ועין מזה בהלכות ערלה הלכה ב').

וזה בחינת אכילת מצה ואסור חמץ בעת יציאת מצרים, שהוא בטול הגבולים והמצרים, בחינת חיים נצחיים כנ"ל, כי חמץ יש בו אחיזת הגאות ביותר, כי חמץ עולה בנפיחה, שהוא בחינת גאות שמעלה ומרומם עצמו על־ידי רוח גבוהה שבקרבו. ומחמת שבפסח עדין קדם קבלת התורה אי אפשר להכניע הרוח גבה הזה, כי עקר בטולו על־ידי התורה שנמשכת על־ידי איש אשר רוח בו, שהוא בחינת רוח אלקים, שהם התנוצצות המחין, בחינת (שמות לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלקים" וכו', בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". ועל־ידי־זה מכניעים ומבטלין הגאות, שהוא רוח גבה, רוח רעה, רוח שטות, רוח הטמאה, וזוכין לענוה אמתיית, כמבאר בהתורה הנ"ל, שעל־ידי חדושי תורה, שהם בחינת קבלת התורה נמשך בושה ונחיה השפלות והענוה וכו', כנ"ל.

אבל בפסח בשעת יציאת מצרים, שאז עדין לא זכינו לקבלת התורה, על־כן צריכין אז לזהר מאד מחמץ שיש בו אחיזת הרוח והאויר של עולם הזה ביותר, שעל־ידי־זה עולה בנפיחה, כי אז נאחז בהחמץ הרוח רעה הנ"ל שהוא רוח גבה, רוח הטמאה, מחמת שעדין לא קבלנו התורה שהיא הכנעתו כנ"ל, על־כן צריכין לאכל מצה שהיא נאפית בחפזון, קדם שמתחיל לשלוט ולהתאחז בהעסה הרוח והאויר של זה העולם, כי מצה נמשכת ממקום גבה מאד, מבחינת התנוצצות המחין המאירין אז בליל שמורים בהארה גדולה מאד על־ידי ראית פני הצדיק לבד, אף־על־פי שעדין לא קבלנו ממנו התורה.

כי עקר יציאת מצרים היה בזכות ראית פני הצדיק, בחינת (שמות ד, יד): "וראך ושמח בלבו" כנ"ל. וכן כל ישראל ראו פני משה והאמינו בו, כמו שכתוב (שם ד, לא): "ויאמן העם". כי עקר הראיה הוא כשהוא באמת ובאמונה שאז נקרא ראיה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן סב, שיחות הר"ן סימן קו), שהאמונה בחינת ראיה. כי כשרואה פני הצדיק ואינו מאמין - אין זה נקרא ראיה כלל, כי באמת אינו רואה את הצדיק כלל, מאחר שלפי דעתו אינו צדיק, כי אינו מאמין בו. נמצא שאינו רואה את הצדיק כלל, אבל ישראל ראו את משה והאמינו בו, שזה עקר ראית פני הצדיק, ועל־ידי־זה נמשך עליהם התנוצצות המחין. ועל־ידי־זה נגאלו ממצרים בליל שמורים, שהאיר עליהם אז הארה גדולה משם שלא כסדר, כידוע בכונות (פרי־עץ־חיים חג המצות פ"א). ומשם נמשך קדשת המצה של פסח שנמשך קדשת המחין קדם קבלת התורה, ומחמת זה אסור לאכל חמץ, כי להכניע ולברר רוח שבחמץ אי אפשר כי אם על־ידי התורה כנ"ל.

ועל־כן התר החמץ אחר שביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף, כי בקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה, ועל־כן תכף נצטוו כמה מצות ודינים, כמו שכתוב (שם טו): "שם שם לו חק ומשפט" וכו'. כי קריעת ים סוף עקרו נמשך על־ידי רוח אלקים הנ"ל. בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", שהוא בחינת קבלת התורה. ועל־כן באמת זכו אז כל אחד להשגות גדולות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח פרק ג'): 'ראתה שפחה על הים' וכו', שכל זה נמשך מחמת שאז נבקעו מעינות החכמה של מימי התורה מבחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", שעל־ידי־זה היה הנס של קריעת ים סוף גם בגשמיות שהיה על־ידי הרוח, כמו שכתוב (שם יד, כא): "ויולך ה' את הים ברוח קדים" וכו'. כמו שכתוב (שם טו, י): "נשפת ברוחך כסמו ים" וכו'. כי הכל היה על־ידי רוח אלקים המרחף על פני המים, שעל־ידי־זה הוביש את הים לפני בני ישראל ואחר־כך השיב המים על מצרים. ועל־ידי־זה גלה לכל שהוא אדון יחיד מנהיג ומשגיח, כי המים מתנהגים רק ברוחו, שהוא רוח אלקים המרחף על פני המים, שהוא בחינת התורה שמנהגת ומקימת כל הדברים. וברצונו הוא מנהיג הרוח לבקע הים וליבשו לפני ישראל ואחר־כך להשיבו על מצרים.

נמצא, שבקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה, על־כן אז התר החמץ, כי אז דיקא יכולין להכניע הרוח גבהה ולברר רוח זה העולם הנאחז בחמץ לבררו מרוח גבהה הזה, ולזכות שתהיה האכילה בבחינת חיים אמתיים, בבחינת ענוה, שהוא עקר החיים וכנ"ל. אבל בפסח קדם קבלת התורה שאי אפשר לבררו - צריכין לאכל מצה, לברח מרוח זה העולם לגמרי שלא יתאחז בהאכילה, וכנ"ל.

ועל־כן נזכר מצוה זאת של מצה בתפלין, כי תפלין הם בבחינה זאת - להכניע סטרא דמותא, שהוא בחינת חמץ בפסח, בחינת "מחמצת" - 'תמן מת, תמן חמץ' כמובא (זהר פנחס רנא:). ולהמשיך חיים נצחיים, שהוא בחינת ענוה, שזהו בחינת מצה, שהוא בחינת מחין דגדלות, כמובא, שהם עקר החיים, הינו גדלות המחין דקדשה, שהוא עקר ענוה, בחינת (מגלה לא.): 'במקום גדלתו - שם אתה מוצא ענותנותו'. ועל־כן נקראת המצה לחם עני דיקא, בחינת הכנעה וענוה, שהוא עקר החיים, שזהו בחינת מצה כנ"ל.