# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/13/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת מט.): 'תפלין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן', כי הנפיחה הוא מפסלת המאכל, שהוא בחינת גסות הרוח, שהוא עבודה־זרה, שהוא קיא צואה, ומשם יוצא הרוח של הנפיחה, שכל זה הפך קדשת התפלין, שהם בחינת רוח חיים אמתיים, בחינת רוח אלקים שהוא באורי התורה, שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל.

וזה שהוכיח הנביא את חירם מלך צור על גדל גאותו, כמו שכתוב (יחזקאל כח, ב): "יען גבה לבך" וכו', ואמר לו אז בתוכחתו (שם ג):: "מלאכת תפיך ונקביך, ביום הבראך כוננו", ופרש רש"י: 'אף־על־פי שנתתי לך הכבוד הזה יודע הייתי שתתגאה ועשיתי בך מלאכת תפים ונקבים המוציאין רוח כקול זמר כתוף, ובם היה לך להתבונן'; עד כאן לשון רש"י ז"ל. כי עקר מלאכת תפים ונקבים, שמשם רוח הנפיחה - נמשך מגאות שהוא רוח גבהה קיא צואה עבודה־זרה, כנ"ל. והשם־יתברך יצר את האדם בחכמה נפלאה, שיהיה נעשה מהישות והפסלת סרחון וטנוף כזה, ריח רע כזה, כדי שהאדם יבין ויראה שפלותו, אם יש לו במה להתגאות, מאחר שיוצא ממנו סרחון כזה. וכמו שפרש רש"י שם, עוד בהענין הנ"ל על פסוק: "מלאכת תפיך" הנ"ל. וזה לשונו: 'בזאת השויתיך לו ולא באחרת, ובך נסתכלתי ובראתי תפים ונקבים באדם הראשון'. נמצא, שעקר ענין זה נמשך מגסות הרוח, על־כן תפלין שהם ההפך מזה כנ"ל, על־כן צריכין גוף נקי וכו' וכנ"ל.

וזה שבסוף הנבואה הנ"ל על צור וצידון שמוכיח אותו על גאוה, כמבאר שם בענין, מסים שם בישועת ישראל: "וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב". ופרש רש"י, כמו שנתנה ליעקב נחלה בלי מצרים, הינו כנ"ל, כי בחינת נחלה בלי מצרים, הוא בחינת חיים נצחיים, בחינת תחית המתים שהוא ענוה ושפלות הפך הגאוה. ועל־כן נסמכו זה לזה, וכנ"ל.