# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/21/

כי באמת עקר המיתה נמשך מחמת שפגם אדם הראשון בחטא עץ הדעת טוב ורע, שפגם בגאות שמשם המיתה כנ"ל. ועקר סטרא דמותא הוא שנפרדת הנפש מהגוף, שזה נמשך מפגם הנ"ל, דהינו שאין זוכין לענוה אמתיית, שהיא עקר החיים של כל האברים, הינו כי עקר הענוה בשלמות הוא שיהיה אין ממש. ואף־על־פי־כן יהיה חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמד כנגד כל המונעים מעבודת ה', בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", וכנ"ל.

כי באמת בהשרש הכל אחד, כי גאות דקדשה באמת היא ענוה אמתיית, בבחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' וכנ"ל. ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה זוכה לבחינה זאת בחיים חיותו והיה חי לעולם, כי עקר החיים הוא חבור הנפש והגוף. ושרש הנפש והגוף נמשכים מבחינת ענוה וגאות שבשרשם העליון שניהם אחד, בחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל, כי הנפש היא בחינת אין, בחינת ענוה, כי עקר הנפש שהיא חיות האדם, הוא החכמה, בחינת (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", בחינת (איוב לב, ח): "ונשמת שדי תבינם", כמו שכתב אדמו"ר ז"ל כמה פעמים (סימנים לה, קצב). והחכמה היא בחינת אין, כמו שכתוב (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תמצא". והגוף שהוא ישות וגשמיות נמשך מבחינת גאות וגדלות, שמשם כל הישות שבעולם, שהם בחינת הגדלה ורבוי, אבל בשרשם שניהם אחד, כי שרש הגדלות שמשם הישות הוא הענוה בבחינת 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו' וכנ"ל. רק שעתה אחר החטא אי אפשר לנו להשיג זאת בדעתנו. ועל־כן מכרח האדם למות שיפרד הנפש מהגוף וישוב העפר על הארץ כשהיה וכו', כדי שיזדכך בעפר כנ"ל. עד שיזכה לתחית המתים, שאז יזכה לבחינה זאת בשלמות, דהינו שיזכה לענוה אמתיית שהיא החיים של כל האברים ששם הגאות דקדשה והענוה הכל אחד כנ"ל, שזהו עקר החיים באמת שיהיה גוף צח וזך מאד מאד שיהיה נכלל עם הנפש בתכלית האחדות.

אבל אנו צריכין להמשיך על עצמנו בחינה זאת בכל יום, כי כל עבודתנו כל ימי חינו הוא לזכות לתחית המתים, שאז יהיה עקר הקבול־שכר, על־כן אנו צריכין להמשיך עלינו בחינה זאת בכל יום. וזה כל ענין ברכת השחר שמברכין בבקר על כל דבר ודבר בפרטיות, שהוא פוקח עורים, ומתיר אסורים, וזוקף כפופים וכו'. כדי לעורר החיות של כל אבר ואבר על־ידי הברכה, שעקר החיות הוא הענוה והשפלות של משה רבנו, עליו השלום, שמלבש בכל אבר ואבר כנ"ל.

כי כל הברכות וההודאות נמשכין מהצדיק האמת, שעל ידו נמשכין חיים נצחיים הנ"ל, כי הוא מקור הברכה, כי עקר החיים נצחיים הוא, שאז נזכה תמיד להודות ולהלל ולברך לשמו הגדול והקדוש, שזהו עקר תכלית חיי עולם הבא, כמו שכתוב בהתורה, 'ימי חנכה' (בסימן ב' בלקוטי תנינא).

ועל־כן על־ידי הברכות שאנו מברכין בבקר על חיות של כל האברים בפרטיות, על־ידי־זה אנו ממשיכין על עצמנו בחינת חיים נצחיים של לעתיד, שהוא בחינת ענוה אמתיית של משה רבנו, שמלבש בכל אבר ואבר, שהוא עקר החיות האמתי של כל אבר ואבר וכנ"ל. שעקר החיות הוא לברך ולהודות לשמו יתברך תמיד, כמו שכתוב (ישעיה לח, יט): "חי חי הוא יודך". וכמו שכתוב (תהלים קטו, יז): "לא המתים יהללו יה", שהם הרשעים שקרויים בחייהם מתים (ברכות יח:), אבל 'שאני הני דאקרון חיים', כמו שכתוב בזהר הקדוש באדרא זוטא (זהר האזינו רפז:) שעליהם נאמר (תהלים קטו, יח): "ואנחנו נברך יה" וכו'.

וזהו שאומרים בבקר בברכת 'המחזיר נשמות' וכו' - 'כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך' וכו', כי זה עקר חיות הנשמה שנתנה לאדם - להודות ולהלל לשמו יתברך תמיד, כי זה עקר החיים כנ"ל.