# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/23/

וזה בחינת פורים, שהוא להכניע ולהפיל את המן הרשע, ימח שמו, כי המן בחינת גאות, כי היה מתגאה מאד ורצה שהכל יכרעו וישתחוו לו. ובשביל זה התקנא במרדכי, ועל־כן עשה עצמו עבודה־זרה (מגלה י:), כי גאות היא עבודה־זרה. ועל־כן בקש להשמיד להרג ולאבד וכו', כי עקר סטרא דמותא נמשך מגאות, שהיא בחינת חטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נגזר מיתה על העולם. שמשם נמשך קלפת המן ימח שמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין קלט:): המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ" וכו'. ועל־כן עקר התגברותו היה על־ידי שנהנו מסעדה של אותו רשע, (עין מגלה יב.) כי פגם האכילה הוא פגם הגאות, שהוא בחינת מותרות ופסלת וכנ"ל. וזהו על שהשתחוו לצלם, שהוא עבודה־זרה, שהוא גם כן בחינת גאות כנ"ל.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר שמות ז.): 'בבבל נכשלו בנשים נכריות', דהינו פגם הברית, כי אי אפשר לזכות לענוה אמתיית, כי אם על־ידי שממשיכין על עצמו פרישות וקדשת הברית, הנמשך מפרישות וקדשת משה כמו שכתוב שם, עין שם.

ועקר כח המן היה שהיה מזרע אגג שהחיה שאול כי חמל עליו, כי בזה פגם שאול בענוה פסולה - שבטל את עצמו נגד עצת דואג (מדרש־שמואל פרק יח), ולא התגבר את עצמו כגבור חיל לקים דברי שמואל. ובזה פגם בענוה, דהינו שהיה לו ענוה פסולה, כי פגם ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגאות, כי עקר הענוה לזכות לענוה של משה, שהיא בחינת חיים נצחיים, בחינת החיות של כל האברים וכו' וכנ"ל. כי כשיש לו ענוה פסולה נותן כח להגאות, מאחר שמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה הרוצים להרחיקו מדרכי אמת ומצדיקי אמת, כמו שאול שבטל עצמו נגד דעת דואג לעבר על דברי שמואל הנביא, והחיה את אגג שממנו יצא המן, שהוא בחינת גאות.

וזה שאמר שמואל לשאול כשהוכיחו על שהחיה את אגג: "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל־א טו, יז). הינו שהוכיחו ואמר לו, שעקר הפגם שלו בא על ידי ענוה פסולה שהקטין את עצמו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו, וכנ"ל. וכן בתחלת מלכותו פגם בזה, כמו שכתוב (שם־א י, כז): "ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש", שעל־ידי־זה לא נתקימה מלכותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:).

ועל־כן לא רצה מרדכי להשתחוות להמן, כי מרדכי היה ענו בשלמות, כי אף־על־פי שהיה בבחינת אין בעיני עצמו, אף־על־פי־כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה, שהם בחינת המן.

וזה שאמר מרדכי שאינו רוצה להשתחוות להמן, מחמת שגם זקנו בנימין לא השתחוה לעשו. כי איתא, שיעקב אבינו, אף־על־פי שנהג בחכמה גדולה נגד עשו, אף־על־פי כן שגה קצת בזה במה שהשתחוה לעשו. ועקר הפגם היה בענין הנ"ל בענין פגם ענוה פסולה, כי יש בענין זה משקל גדול ודק מאד, שצריכין להיות ענו מאד להיות בבחינת 'מה' ואין ממש. ואף־על־פי־כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים.

ועל־כן דוד זכה למלוכה אחר שאול, כי זכה לענוה בשלמות, כי היה "עדינו העצני" (שמואל־ב כג, ח) - 'כשהיה עוסק בתורה היה מתקשר כתולעת, וכשיצא למלחמה היה מתקשה כעץ' (מועד קטן טז:), הינו עזות דקדשה וענוה, שזה עקר השלמות.

ועל־כן נקרא 'פורים' על שם הפור (אסתר ט, כו) שהוא הגורל. ואיתא (תקוני זהר תקון כא, נז:), שפורים בבחינת יום כפורים. כי המן רצה לפגם בהגורל של יום הכפורים, שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים, ששם עקר הבטול. ועל־כן הזהר (ויקרא טז, יז): "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" וכו', כי נכנס לנקדת האבן שתיה שהוא בחינת "סלע ישכן ויתלנן" (איוב לט, כח) כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כ, ד), שזהו בחינת ענוה הנ"ל, כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם. אבל הכהן גדול לא היה יכול לכנס לשם כי אם על־ידי הגורל שנתן על שני השעירים - "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא טז, ח), כי ביום הכפורים צריכין לתשובה, שעל־ידי־זה זוכין לחיים נצחיים, שהם בחינת ענוה כנ"ל. ועל־ידי־זה נתכפרין כל העונות, שהם בחינת גאות סטרא דמותא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה יז:): "ועבר על פשע לשארית" (מיכה ז, יח) - 'למי שמשים עצמו כשירים' ועל־כן היה צריך הכהן גדול לכנס לפני ולפנים, ששם עקר הבטול כנ"ל, אבל כשרוצין לזכות לענוה - צריכין לזהר מענוה פסולה, דהינו שלא יהיה עצל ורוע מזל וכו', רק יהיה לו עזות דקדשה במקום שצריכין עזות, אך יש בזה משקל גדול כנ"ל. ועל־כן צריכין להתפלל הרבה להשם־יתברך שהוא ברחמיו יורהו האמת לאמתו, וכמבאר בהתורה הנ"ל.

וזהו בחינת הגורל שהיה צריך להטיל על שני השעירי־עזים שהם שני מיני עזות, עזות דקדשה העולה לה', בחינת "גורל אחד לה'". ועזות דסטרא אחרא, שהוא בחינת גאות־עבודה־זרה, שמשם כל העו‍נות - שצריכין לטרדו ולגרשו לעזאזל, בחינת "וגורל אחד לעזאזל". כי אי אפשר לכון נקדת אמת בזה, כי אם על־ידי גורל שהוא מאת ה' לבד, כמו שכתוב (תהלים טז, ה): "אתה תומיך גורלי", כי רק השם־יתברך צריך להיות בעזרו לכון בזה נקדת האמת לאמתו, וכמבאר בהתורה הנ"ל שאמר רבנו ז"ל שצריכין רק לבקש מהשם־יתברך לזכות לענוה אמתיית וכו', עין שם.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (יומא סב.): 'שני שעירי יום הכפורים שוין בקומתן' וכו'. הינו ששני מיני עזות הנ"ל שניהם נראין כשוין בכל הבחינות, אך זה לה' וזה לעזאזל, כי זה כונתו בעזותו לה' וזה להפך. וצריכין לבקש הרבה מהשם־יתברך שיזכהו לכון האמת בזה, שזהו בחינת גורל שהוא מאת ה' לבד. ו"בזאת יבא אהרן אל הקדש", כי אז זכה לבא לפני ולפנים, ששם עקר הבטול מאחר שזכה לענוה בשלמות שהוא עקר החיים, כי נצול מענוה פסולה על־ידי הגורל, כנ"ל.

והמן, ימח שמו, שהוא בחינת גאות - רצה לפגם בזה הגורל. ועל־כן "הפיל פור הוא הגורל" (אסתר ג, ז). ועל שם זה נקרא 'פורים' על שם הפור. כי זכו להכניע ולהפיל את המן ולהמשיך קדשת יום הכפורים שהיא גורל דקדשה, שעל־ידי־זה זוכין לענוה אמתיית כנ"ל.

וזה בחינת מה שצריכין להתענות ביום הכפורים להכניע פגם הגאות שנמשך על־ידי מותרות האכילה כנ"ל. ומחמת שביום הכפורים צריכין לכפר כל העו‍נות שנמשך משם כנ"ל, כי כלם נמשכין מחטא אדם הראשון שהפגם שלו היה על־ידי אכילה שאכל מעץ הדעת, על־כן צריכין להתענות ביום הכפורים לתקן זאת, ולזכות לתכלית הענוה והבטול על־ידי הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לנקדת האבן שתיה, וכנ"ל.