# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/24/

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים. ועל־ידי־זה היה הכנעת המן־עמלק ימח שמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יג:): 'רשע! כבר קדמו שקליהם לשקליך' וכו'. כי שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכפורים לתן לצרך המשכן, שהוא בחינת הבית־המקדש, שהוא בחינת התנוצצות המחין, בחינת "ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה" וכו' (שמות לא, ג), כמו שכתוב שם בהתורה כנ"ל. כי צדקה־נדבת־לב הוא בחינת אור הפנים, בבחינת (תהלים יז, טו): "אני בצדק אחזה פניך". ועל־כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים, כמו שאומרים כמה פעמים (בפיוט לתפלת מוסף דשבת שקלים): 'אור פניך עלינו אדון נשא' וכו'. כי עקר השקלים שהם בחינת צדקה לבנין המשכן, הוא להמשיך אור הפנים, שעל־ידי־זה התנוצצות המחין, שהם בחינת בנין המשכן והבית־ המקדש ועל־כן עקר אור הפנים היה מאיר בבית המקדש, אשר בשביל זה נצטוינו לעלות לשם לרגל כדי לקבל אור הפנים, כמו שכתוב (דברים טז, טז): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר ה'". נמצא, שעל־ידי שקלים נמשך בחינת אור הפנים, שהוא בחינת הסתכלות פני הצדיק, שעל־ידי־זה מתנוצצין המחין, שהם בחינת בנין הבית־המקדש, שעל־ידי־זה זוכין לכל הבחינות הנ"ל. עד שזוכין לבחינת תחית המתים, שהוא ענוה אמתיית, שהוא עקר החיים של כל האברים וכו' כנ"ל.

ועל־כן נקראים 'שקלים', כי יש בזה משקל גדול כנ"ל, כי צריכין להיות ענו בתכלית הענוה - להיות אין ממש בלי שום טעות ופניה כלל. ואף־על־פי־כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר וכו'.

וזה בחינת (שמות ל, יג): "מחצית השקל תרומה לה'", כי הוא בבחינת מחצית השקל, כי הוא משקל גדול, כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע, שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן. ועל־כן באמת נתקשה משה על השקלים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "זה יתנו", כמו שפרש רש"י. כי היה קשה לו מאד, איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לזה, להיות ענוים באמת בתכלית, ואף־על־פי כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדשה כראוי, וכנ"ל.

וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים (שמות ל, טו): "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", דהינו בחינה הנ"ל - שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גאות, שהוא רבוי וגדלות, בחינת "העשיר לא ירבה". וכן להפך - שלא יבא לידי ענוה פסולה, שהוא בחינת מחין דקטנות ממש, שזהו בחינת "והדל לא ימעיט", כי דרך העשיר להתגאות, כמו שכתוב (משלי יח, כג): "עשיר יענה עזות". וכמו שכתוב (ירמיה ט, כב): "אל יתהלל חכם גבור ועשיר" וכו'. נמצא, שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם. ודלות ועניות הוא בבחינת ענוה, כמו שאמר דוד (תהלים קט, כב): "כי עני ואביון אנכי".

וזה עקר מצות צדקה, שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו, ולתן לו די מחסרו אשר יחסר לו, שזהו בחינת ענוה בשלמות, כי זה העשיר שאינו נותן צדקה, זהו מחמת גסותו, שאינו נותן דעתו כלל על דחקות העני ועל רבוי עשירותו, ואינו משים אל לבו כלל - מדוע מגיע לו כל־כך עשירות, וכלי כסף ומרגליות וכו', והעני יש לו דחקות כזה, ובביתו אין לחם ושמלה. כי אם היה משים לב לזה באמת - בודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו - אינו נותן לב לזה כלל. ונדמה לו כאלו מגיע לו כל מה שיש לו, וחפץ עוד יותר ויותר. ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח מה שמבקש ממנו נדבה, על־כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות, בין רב בין מעט, מכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות, ובתיהם מלאים כל טוב - בגדים ותכשיטין ואבנים טובות ומרגליות - שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת. ויזכרו את עצמם היטב, שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו, וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו. ואז בודאי יתן צדקה בשתי ידים בהרחבה גדולה כפי ערכו ויותר.

ועל־כן על־ידי צדקה זוכין לענוה (וכמו שכתוב בספר האלף-בית [ספר המדות] - צדקה אות מ"א). כי עקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל. כי על־ידי הצדקה מחיה את העני והאביון שהוא בבחינת ענוה כנ"ל, אבל הענוה של העני אינו בשלמות, כי מחמת גדל עניותו בא לידי ענוה פסולה שהוא נבזה ועצל וכו', חס ושלום, במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל, אבל על־ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו, על־ידי־זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מחין דקטנות שהיא ענוה פסולה. וכן העשיר, שמגדל עשירותו היה יכול לבא לידי גאות גמור, אבל על־ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני, על־ידי־זה משפיל את עצמו וממעט גסותו. ועל־ידי־ זה, על־ידי גדל המצוה של צדקה ששקולה ככל התורה - נתתקנין שניהם בחינת הענוה והגדלות שיהיו שניהם נכללים בקדשה, כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל.

וכן כתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן ב'): שצדקה היא בבחינת "זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח), שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני, הינו כנ"ל. שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגאות דסטרא אחרא, על־ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו. וכן מתקן את העני על ידי שנותן לו - שמרים אותו מבחינת מחין דקטנות, שהוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל. ועל־ידי־זה נכלל הענוה והגדלות דקדשה יחד כנ"ל, שזה עקר שלמות הענוה בתכלית כנ"ל.

וזה בחינת מצות שקלים שהוא צדקה כנ"ל, שעקר המצוה - לזכות על־ידי־זה לבחינת "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שהעשיר לא ירבה, הינו שלא יבא לידי גאות, שהוא בחינת רבוי והדל לא ימעיט, שלא יבא לידי מחין דקטנות וכנ"ל.

וזה שנאמר בשקלים (שמות ל, יב): "ולא יהיה בהם נגף". על־ידי המנין שהוא בחינת רבוי, שמשם אחיזת הגאות, שמשם עקר סטרא דמותא, שהוא הפך חיים נצחיים, אבל על־ידי מצות שקלים שהוא בחינת ענוה אמתיית, על־ידי־זה יכולין למנות את ישראל "ולא יהיה בהם נגף" - על־ידי המנין שהוא בחינת רבוי, כי אדרבא! על־ידי רבוי המנין - זוכין לענוה יתרה יותר ויותר, בבחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו'. וכמבאר במקום אחר [בהמעשה של המלך (ספורי מעשיות מעשה ו) על פסוק (ישעיה לג, כ): "חזה ציון" וכו'], שדרך הענו שכל מה שמגדלין אותו יותר - בא לענוה יתרה ביותר, ועל־כן מצוה גדולה שיתרבו ישראל יותר ויותר, כי כל מה שנתרבין ישראל יותר ויותר אינם באים לידי גאות על־ידי־זה, חס ושלום, רק אדרבא! כל מה שנתרבין יותר - עובדין את השם־יתברך ביותר ומכירין את בוראם ביותר. ועל־ידי־זה באין לידי ענוה יתרה כנ"ל, כי עליהם נאמר (דברים ז, ז): "כי אתם המעט" וכו' - שממעטין עצמן וכו' (חלין פט.) כנ"ל.

וזה בחינת מצות שקלים, שהוא בעת שרוצין למנות את ישראל, שלא יתעורר על־ידי המנין בחינת הנגף, שהוא סטרא דמותא שנאחז ברבוי וגאות, רק אדרבא! על־ידי המנין יזכו לנשיאת ראש, בחינת "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמות ל, יב), הינו התנוצצות המחין שהוא בחינת ענוה אמתיית, שהוא עקר החיים, בחינת תחית המתים, שכל זה זוכין על־ידי השקלים, שהם בחינת צדקה, שעל־ידי־זה זוכין לאור הפנים שהוא התנוצצות המחין, שעל־ ידי־זה זוכין לענוה אמתיית בשלמות, ששם, כל מה שנתגדלין ונתרבין יותר - זוכין לענוה יתרה ביותר, בבחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו', שזה עקר החיים האמתיים והנצחיים של כל אבר ואבר, וכנ"ל.