# לא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/31/

וזה בחינת פסח, בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה, וכבר מבאר לעיל מזה (אות יב), עין שם. ולבאר יותר, כי מבאר בכונות פסח (דרוש ג), ומובא בדברינו, שכלל כונת פסח, שהוא יציאת מצרים, הוא, שאז בשעת יציאת מצרים האיר השם־יתברך עלינו בחסדו אור גדול ונפלא מאד שלא בהדרגה שלא כסדר. ובלא זה לא היה אפשר להגאל מחמת, שהיה נאחז בהם זהמת מצרים מאד. ועל כן אם היה הארת המחין נכנסין כסדר כדרכן תמיד, שנכנסין תחלה מחין דקטנות ואחר־כך מחין דגדלות וכו' - לא היה אפשר להגאל כלל, כי היו הקלפות נאחזין במחין דקטנות, שמשם אחיזתם, כי היה זהמת מצרים נאחז בהם הרבה, על־כן לא היה אפשר להגאל, כי אם על ידי שחמל עלינו השם־יתברך והאיר עלינו בחסדו הגדול אור גדול ועצום מאד שלא בהדרגה וסדר. ועל־ידי גדל האור הנפלא נגאלו מיד וכו', זה כלל הכונות, ועין שם.

ועל־פי התורה הנ"ל נוכל לבאר מעט בחסדו הגדול יתברך, כי כבר בארנו לעיל, שיציאת מצרים הוא בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה אמתיית שהיא חיי עולם הבא, שהוא בחינת בלי גבול, בחינת ענג שבת, שהוא בחינת נחלה בלי מצרים, הפך גלות מצרים, שהוא בחינת מצרים וגבול וכו' כנ"ל. ועל־כן היה פרעה בעל גאוה ביותר, כמו שכתוב (יחזקאל כט, ג): "אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" וכו', ועל־כן אמר (שמות ה, ב): "מי ה'" וכו'. כי שם במצרים אחיזת הגאוה ביותר שהוא בחינת ישות, בחינת מצרים שהם מצרים לישראל, וכנ"ל. ועל־כן לא היה אפשר להם להגאל כי אם על־ידי בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה אמתיית, שהוא חיי עולם הבא שהיא הפך הגאוה וכנ"ל.

כי עקר תכלית הגאלה הוא לעבד אותו יתברך ולהכיר אותו יתברך, שזה עקר תכלית הגאלה, כמו שכתוב (שם ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו'. ולהכיר אותו יתברך אי אפשר כי אם על־ידי ענוה אמתיית, שהוא בחינת בלי גבול, שעל־ידי־זה יכולין להמשיך השגות אלקות, שהם בחינת חיי עולם הבא, שאלו החיים אמתיים ונצחיים, הם בחינת בלי גבול, כנ"ל.

וזה שאיתא בזהר הקדוש (בשלח מו:): 'מסטרא דיובלא דהיא בינה עלמא דאתי, נפקו ישראל ממצרים', כי עקר הגאלה היה מבחינת עולם הבא, שהיא בחינת 'בינה' וכו', שהוא בחינת תחית המתים שמשם כל הגאלות, כי הגלות בחינת מיתה, והגאלה בחינת חיים, בחינת תחית המתים, כמו שאנו אומרים בברכת 'אמת ואמונה' שמדבר מגאלת מצרים: 'השם נפשנו בחיים' וכו'. וכמו שכתוב (יחזקאל טז, ו): "ואראך מתבוססת בדמיך". ואיתא (פרי־עץ־חיים, חג־המצות, פרק א) שהוא בחינת 'מת - בוססת', "ואמר לך בדמיך חיי" וכו' - הינו בחינת תחית המתים.

נמצא, שעקר הגאלה אי אפשר כי אם על־ידי בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה אמתיית שנמשכת מבחינת מחין דגדלות, בבחינת 'במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו'. אבל לענוה אמתיית בחינת תחית המתים - אי אפשר לזכות כי אם על־ידי קבלת התורה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, שדיקא על־ידי חדושי ובאורי התורה, שהם בחינת מתן תורה - זוכין ליראה זו הבושה, עד שמתבישין אפלו לעשות מצוה וכו'. ואפלו להושיט המאכל לפיו, ועל־ידי הבושה בחינת תשובה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, שהיא בחינת ענוה אמתיית וכו' כנ"ל.

ואז בשעת יציאת מצרים עדין לא זכינו לקבל את התורה, כי במצרים לא היה אפשר לתן את התורה מתקף זהמת מצרים, על־כן היתה הגאלה קשה מאד, מחמת שאי אפשר להגאל כי אם על־ידי בחינת תחית המתים, ותחית המתים אי אפשר כי אם על־ידי קבלת התורה. וקבלת התורה אי אפשר כי אם אחר יציאת מצרים.

על־כן באמת היה הדבר קשה וכבד מאד, רק שהשם־יתברך ברחמיו חמל עלינו והאיר הארה נפלאה שלא כסדר, שזכו להתנוצצות מחין גדולים מאד רק על־ידי בחינת ראית פני הצדיק, שהוא משה רבנו עליו השלום, כי בשעת יציאת מצרים, שעדין לא קבלו את התורה ממשה, רק שקבלו הארת הדעת והתנוצצות המחין על־ידי ראית פניו הקדושים לבד. ועל־ידי־זה לבד דלג הקדוש ברוך הוא על הקץ וגאלם מיד, אף־על־פי שלא זכו עדין לקבל את התורה הנמשכת מראית פני הצדיק, שעל־ידי־זה עקר הבושה והתשובה, שעל־ידי־זה עקר תחית המתים, שעל־ידי־זה עקר הגאלה כנ"ל, אבל אז היה בלתי אפשר להמתין על זה כנ"ל, על־כן האיר עליהם הארה נפלאה שלא כסדר שאף־על־פי שעדין לא קבלו את התורה, אף־על־פי־כן גאל אותם על־ידי גדל ההארה העצומה שנמשך עליהם אז שלא כסדר, שעל־ידי־זה המשיך עליהם הארה מבחינת תחית המתים, מבחינת חיי עולם הבא, שעל־ידי־זה היתה הגאלה כנ"ל.

ועל־כן אסור לאכל חמץ והוא ב"בל יראה ובל ימצא", ומחיבים לאכל מצה, כי חמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ואי אפשר לבררו ולתקנו כי אם על־ידי בחינת תקון הברית, שעל־ידי־זה עקר קבלת התורה שנמשך מראית פני הצדיק, כמבאר בהתורה הנ"ל. כי חמץ בחינת מחין דקטנות, כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים חג־המצות פרק ג). ועתה בפסח בשעת יציאת מצרים צריכין לשמר עצמנו מאד ממחין דקטנות, שבהם אחיזת הסטרא אחרא, כמו שכתוב שם בכונות.

והענין על פי דרכנו, כי עקר תקון האכילה הוא על־ידי קבלת התורה, בבחינת (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי", כי על־ידי קבלת התורה זוכין לבושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו וכו'. ועל־ידי־זה זוכין לתחיה וכו' כנ"ל, שזה עקר תקון האכילה, עקר תקון אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא מיתה לעולם, כי על־ידי אכילה כזאת נמשך חיים נצחיים וכו' כנ"ל, וכמבאר לעיל (אות יב) מזה, עין שם ואז נתתקן החמץ.

כי חמץ הוא באחור זמן, הינו כשנותנין מים בעסה ושוהה העסה שעור חמוץ עד שנאחז ושולט בו הרוח והאויר של העולם על־ידי־זה נתחמצה. ועל־כן חמץ בפסח - אסור, ואסורו חמור מאד, כי אז עדין לא נתתקן ונזדכך הרוח והאויר מבחינת רוח רעה - רוח גבהה של פרעה ומצרים. ועל־כן כשנאחז האויר והרוח בהעסה אחר שנתנו עליה מים עד שנתחמצה אסורה באסור חמור, כי נאחז בה הרבה הרוח גסה של זהמת פרעה ומצרים שהוא בחינת גסות הרוח, בחינת אל אחר, שהוא סטרא דמותא, שהוא בחינת (זהר פנחס רנא:) "מחמצת" - 'תמן מת' וכנ"ל.

ועל־כן עקר האסור אחר שנתנו מים בעסה, כי הרוח שורה על פני המים ובקדשה שורה הרוח דקדשה, בחינת רוחו של משיח על פני המים, בבחינת (בראשית א, ב): "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" וכו', דא רוחו של משיח (זהר וישב קצב:), שמרחף על אנפי אוריתא, שמשם כל החדושי תורה, בחינת קבלת התורה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל.

אבל במצרים שעדין לא זכינו לקבלת התורה, על־ כן אז בפסח, נאחז, חס ושלום, הרוח שעל פני המים בהעסה עד שנתחמצה, כשנאחז בה הרוח רעה השורה על פני המים הרעים המים הזידונים שהם מין מסאבין, הנמשכין מפגם הברית שהוא הפך קבלת התורה. כי עקר קבלת התורה על־ידי פרישות וקדשת הברית שנמשך עליהם אז על־ידי משה, כמו שכתוב שם. ואזי בפסח שהחמץ פגום מאד כנ"ל, אזי מתגברים על ידו, חס ושלום, בחינת המחין דקטנות שנאחז בהם הסטרא אחרא הרבה, שהוא פגם הענוה האמתיית שהיא עקר החיים.

ועל־כן החמץ אסור עד שביעי של פסח שאז נתגלה בחינת קדשת יוסף, שהוא בחינת קדשת הברית. ועל־כן אז מתחיל להתמשך על ישראל בחינת קדשת קבלת התורה. ואזי אחר־כך התר החמץ, כי על־ידי בחינת קבלת התורה נמשך בושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו, וכן אפלו לעשות מצוה מתבישין הרבה וכו' כנ"ל. ומשם נמשך תקון החמץ, כי נתתקן רוח העולם על־ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים דקדשה, שמשם היה הנס של קריעת ים סוף. ואזי הרוח הנאחז בהמים שעל־ידו העסה מתחמצת הוא מסטרא דקדשה, כי נתברר על־ידי התורה שהוא בחינת "רוח אלקים המרחפת על פני המים", כנ"ל.

כי עקר חמוץ העסה שמטעים העסה ביותר - נמשך בשרשו שבקדשה מבחינת הבושה הנ"ל. מחמת שעקר תקון האכילה הוא על־ידי בחינת קבלת התורה, שעל־ידי־זה זוכין לבושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו וכו', עד שזוכין לבחינת תחית המתים וכו' כנ"ל. ומשם נמשך גם בגשמיות בחינת חמוץ העסה, שאין אוכלין תכף העסה רק ממתינין מלוש בצק עד חומצתו, כי כן הדבר בקדשה שאי אפשר לאכל מיד, רק צריכין להמתין ולהתביש הרבה קדם שאוכלין. ועל־ידי־זה נמשך בחינת תחיה, בחינת רוח החיים השורה על פני המים דקדשה, ועל־ידי־זה נתחמצה העסה בקדשה על־ידי רוח ומים דקדשה שנתבררו על־ידי בחינת קבלת התורה וכנ"ל.

אבל בשעת יציאת מצרים, שלא זכינו עדין לקבלת התורה, אזי הרוח ומים הנאחזין בהעסה, עד שנתחמצה הם מתקף הסטרא אחרא והקלפות, מסטרא דמותא, מבחינת גאות, שהוא רוח רעה רוח גבהה כנ"ל, ואזי אין נמשך חמוץ העסה מבחינת בושה דקדשה הנ"ל. רק, אדרבא, נאחז שם בחינת מחין דקטנות שבהם אחיזת הסטרא אחרא, ואזי נתעקם הלב ביותר מהשם־יתברך, כי מחין דקטנות אינם ענוה כלל, רק מעקמין הלב מהשם־יתברך. ומזה צריכין לזהר מאד מאד בשעת יציאת מצרים, וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם־יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים.

כי באמת עקר הגאלה היא רק בחסדו הגדול כנ"ל, ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא, ומעקם לבו בבחינת קטנות הנמשך ממחין דקטנות ונדמה לו כאלו הוא ענוה. ורוצה לרחקו על־ידי־זה מהשם־יתברך, דהינו שאומר בלבו: 'וכי ראוי אני שיעשה השם־יתברך לי נסים כאלה? הלא אני יודע חטאי ופשעי המרבים'! ומחמת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם־ יתברך. וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו על־ידי־ זה, מחמת שהם יודעים לכלוכם וטנופם בעו‍נות, רחמנא לצלן - אינם מאמינים בכח הצדיק שאפשר לגאלם. ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירות ומניעות בגוף ונפש וכו', הם אומרים בנפשם: 'הלא אני רואה שאין השם־יתברך רוצה לקרבני, כי בודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני'. נמצא, שבתחלה מתחיל הבעל דבר בדרכי הענוה, אבל הוא מהפך דברי אלקים חיים ורוצה להכשילו על־ידי בחינת מחין דקטנות - לעקם לבו על־ידי־זה יותר מהשם־יתברך כנ"ל, כי כך דרך הבעל דבר, שמתלבש באיזה אמת לפנים, ואחר־כך מהפך השורה, חס ושלום, על־כן צריכין להשמר מאד מזה שלא יפל ויתרחק על־ידי ענוה רעה כזאת.

כי באמת בודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאלה, ולהתביש בעצמו הרבה, אבל לא שיתרחק על־ידי־זה, חס ושלום, רק אדרבא, יאמר בלבו: 'בודאי אני רחוק מאד מאד מגאלה וישועה לפי מעשי הרעים, אבל אני בטוח בחסדו הגדול והנפלא, ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם־יתברך יעזר לי, ויעשה עמי חסד תמיד, כאשר עד הנה עזרני הרבה, ואני מחיב להאמין בדברי הצדיקים שגלו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך, שבודאי יגמר עמנו כרצונו, ויגאלנו גאלה שלמה כאשר הבטיחנו אף־ על־פי שאיני כדאי כלל'.

אבל בשעת יציאת מצרים שאז לא זכינו עדין לקבלת התורה, על־כן אז צריכין שמירה ביותר מאלו הרעיונים, שהם בחינת מחין דקטנות הנאחזין בחמץ, שבהם עקר אחיזת הסטרא אחרא המעקמין הלב מהשם־יתברך וכנ"ל.

ועל־כן הסימן של חמץ כל שהכסיפו פניו, כמו שכתוב במשנה (פסחים פ"ג מ"ה). 'הכסיפו פניו' - בחינת בושה, שמשם נמשך החמץ כנ"ל, ובכל השנה החמץ מתקן על־ידי בושה דקדשה שנמשך מקבלת התורה כנ"ל. אבל בשעת יציאת מצרים, קדם קבלת התורה - נאחז בהבושה מחין דקטנות הנ"ל המעקמין את הלב מהשם־יתברך, על־כן אז החמץ אסור ב"בל יראה ובל ימצא" כנ"ל.

ובאמת עקר כל הנסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא - נמשכו מבחינה זאת, כי דור דעה בודאי האמינו בהשם־יתברך שיכול להשפיע להם כל דבר, אך הבעל דבר עקם לבם על־ידי בחינת מחין דקטנות עד שאמרו בלבם: 'וכי אנו ראויים שיתן לנו לחם ומים במדבר בדרך נסים כאלה?' ובפרט בעת שראו שבאמת יש להם יסורים גדולים וחסרונות, כגון כשהלכו שלשה ימים בלי מים שאמרו: 'הלא אנו רואים בעינינו שאין אנו ראויים לגאלה שלמה!'. ומחמת זה נמצאו קצת שלא האמינו בדברי משה ואמרו (שמות יד, א): "המבלי אין" וכו'. ואמרו (שם טז, ג): "מי יתן מותנו בארץ מצרים" וכו', מחמת שלגדל חסרונם שידעו בעצמם, אמרו שאינם ראויים לנסים כאלה. ובאמת שגו בזה מאד, כי זהו קטנות דסטרא אחרא, כי בודאי צריכין להכיר חסרונו ואף־על־פי־כן יבטח בה' ובצדיקי האמת, כי השם־ יתברך יעזר לו בחסדו הגדול וכנ"ל.

וכן מבאר בילקוט ראובני על פסוק (שמות ו, ט): "ולא שמעו אל משה מקצר רוח" - 'כלומר, משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין' וכו', עין שם. וכן מבאר עוד במקום אחר הינו כנ"ל, שעקר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה הנ"ל, שהוא בחינת מחין דקטנות כנ"ל. ועל־כן באו לפגם גדול כל־כך שלא שמעו אל משה, הינו כנ"ל.

[שיך לעיל]

וזה שמפטירין בפס ח בשבת חל המועד בתחית המתים של יחזקאל (יחזקאל לז,), כי עקר הגאלה בבחינת תחית המתים כנ"ל.