# לב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/32/

וזה בחינת ספירת העמר ושבועות שהוא מתן תורה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל־ידי בחינת רוח אלקים שמקבלין על־ידי שרואין את עצמו עם הצדיק וכו', על־ידי־זה זוכין להמשיך חדושי ובאורי התורה, שהוא בחינת קבלת התורה וכו', עין שם. אך כל זה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי הצדיק הגדול שהוא קדוש גדול מאד בקדשת הברית בבחינת קדשת ופרישות משה. וצריך כל אחד מישראל להמשיך על עצמו מקדשתו ופרישותו, כמו בשעת מתן תורה שהמשיך על כלם בחינת פרישות, כמו שכתוב (שמות יט, טו): "היו נכונים לשלשת ימים" וכו', ואז דיקא זוכין להמשיך כל אחד באורי התורה כראוי, שהוא בחינת קבלת התורה, שעל־ידי־זה זוכין ליראה זו הבושה, בחינת "ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" וכו'. והבושה היא בחינת תשובה, שהוא בחינת חיים נצחיים, הינו שזוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, שהוא בחינת ענוה אמתיית שנחיה בחינת השפלות והענוה של משה שנעלם אצל כל אחד ואחד וכו', כמבאר שם היטב, עין שם.

וכבר מבאר, שעקר גאלת מצרים וכן כל הגאלות, אי אפשר כי אם על־ידי בחינת תחית המתים, שזה אי אפשר כי אם על־ידי קבלת התורה כנ"ל. ומחמת שבמצרים היה בלתי אפשר לקבל את התור ה מרבוי זהמתם, על־כן היתה קשה הגאלה מאד, רק שהשם־יתברך בחמלתו ונפלאותיו הגדולים - דלג על הקץ והאיר עליהם הארה עצומה שלא בהדרגה ושלא כסדר, דהינו שאף־על־פי שלא זכו עדין לתקון הברית כראוי, ולא נטהרו עדין מזהמת מצרים ולא קבלו את התורה, אף־על־פי־כן האיר עליהם מחין גדולים מאד אף־על־פי שלא היו ראויים להם שעל־ידי־זה נגאלו, שזהו בחינת פסח, שהוא לשון דלוג וקפיצה, דהינו שהארת הדעת בא להם בהארה עצומה שלא בהדרגה וסדר. ועל־כן אסור אז החמץ וכנ"ל.

והנה אחר הפסח מתחילין תכף להמשיך על עצמן המחין והדעת בהדרגה ובמדה מיום אל יום על־ידי מצות ספירת העמר, כמבאר בכונות (דרוש ח). והעקר, כי אז בימי הספירה אנו מטהרין עצמנו מזהמת וטמאת מצרים. וכמו כן ממשיכין על עצמן הארת הדעת והמחין הקדושים בכל יום ויום בהדרגה ובמדה כפי הספירה, עד שזוכין על־ידי־זה לקבל את התורה בשבועות, שעל־ידי־זה נמשך יראה וכו'.

הינו כי עקר זהמת מצרים הוא פגם הברית, כי הם מבני חם דמחמם גופיה דבר נש בעברה (תקוני־זהר תקון יח, לז.). ועל־כן היו שטופי זמה, כידוע (תנחומא לך־לך ה). וזה היה עקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל, כמו שכתוב (דברים ד, כ): "ואוצא אתכם מכור הברזל". והכל היה לתקן נצוצי קרי של אדם הראשון, כידוע, הינו שהכרחו לבא בגלות המר של מצרים ושיעבר עליהם מה שעבר שרצו הסטרא אחרא והקלפות לבלע אותם, חס ושלום, בזהמתם הגדולה. והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאלה אף־על־פי שלא היו כדאי. וכן עובר על כל אדם, שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי, חס ושלום, הכל לטובתו, כדי שעל־ידי־זה דיקא יזדכך ויצטרף ויתלבן, כמבאר בהתורה "רציצא וכו' מהיכא נפיק רוחה, בהינו דעאל" וכו', עין שם (לקוטי א' סימן כז).

על־כן תכף במחרתו של פסח שצריכין להתחיל לזכך עצמו מזהמת מצרים, ולהמשיך הדעת הקדוש על עצמו - לזכות לקבלת התורה בשבועות, על־כן צריכין להביא עמר שעורים ולהניפו ולהתחיל ימי הספירה מאותו היום. כי עקר הטהרה מזהמת מצרים הוא לטהר עצמנו מפגם הברית שהוא פגם הדעת, ולהמשיך על עצמנו קדשת ופרישות משה רבנו שהוא קדשת הדעת וכו' כנ"ל.

וזה בחינת עמר שעורים, כי עקר הטהרה מפגם הברית הוא על־ידי טהרת המחשבה - שכל אדם, אפלו אם הוא כמו שהוא, צריך לשמר את עצמו, מעתה על כל פנים, לבל תצא מחשבתו לחוץ כלל, כי צריך לזכר היטב היטב ולידע, שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו. ואל כל אשר יחפץ יטה אותה. ואפלו אם כבר הרגלה מחשבתו לצאת לחוץ הרבה, אף־על־פי־כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר. והוא כמו סוס שיצא מהדרך שיכולין לתפסו באפסר בעל כרחו להטותו לדרך הישר, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות יחד בשום אפן, ועל־כן אם יחשב מחשבה אחרת לטובה - בהכרח שתדחה מחשבתו החצונה וכל הרהורין, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן, כמבאר כל זה היטב בדברי רבנו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן נ'). אבל צריכין לחזר זאת ולזכר זאת היטב היטב בכל פעם בכל יום ובכל עת. כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה, שבאים למה שבאים, רחמנא לצלן, מחמת שנדמה להם כאלו אין מחשבתם בידם, חס ושלום, ובאמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל.

וזה מרמז מצות ספירת העמר, שהוא לטהר המחשבה שבמח מפגם הברית, ולהמשיך על עצמו קדשת הדעת וכו' כנ"ל, כי צריכין להביא עמר שעורים דיקא שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת כח המדמה שמשם כל הבלבולים, וכל ההרהורים וכל הדמיונות. ועל־ידי מצות עמר שעורים מבררין המדמה ונמשך על האדם קדשה, שיוכל להתחזק עצמו כנגד כל ההרהורים והדמיונות הבאין מכח המדמה. כי באמת אפלו תקף בלבול המדמה, אפלו אם נתבלבל מאד מאד, רחמנא לצלן, אף־על־פי־כן יכולין לבררו בקל בשב ואל תעשה, דהינו שישמר את עצמו מעתה על כל פנים לתפס מחשבתו לבל תצא לחוץ אפלו כחוט השערה. ואפלו אם לפעמים יוצאת לחוץ, חס ושלום, ואפלו אם יוצאת כמו שיוצאת - יתפס אותה מיד, שיזכר ויחזירנה אל מקומה למחשבה נקיה וכשרה. כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל, כי אי אפשר שיכנס במחו שני מחשבות בשום אפן, כנ"ל.

וזה בחינת עמר שעורים, הינו שבחינת שעורים, שהוא בחינת כח המדמה כנ"ל, שמשם כל הנסיונות הבאים על האדם כפי המחשבות שחושב. וכל אלו המחשבות הם בחינת שערות מותרי מחין, כידוע. וזה בחינת שעורים - לשון שערות. וכל אלו השערות הם המותרי מחין שמהם כל ההרהורים והבלבולים הבאין מהמדמה, שהוא בחינת שעורים, כלם הם בבחינת עמר ומדה. וזהו בחינת עמר שעורים, שצריכין לידע, שהמח יש לו מדה וגבול. ואין יכול לכנס בו יותר ממחשבה אחת בשום אפן, כמו כלי שמחזקת מדה אחת, ויותר מזה אי אפשר לכנוס בה, כמו כן המח, הוא כלי שאי אפשר לכנס בו כי אם שערה אחת שהיא מחשבה אחת, ויותר מזה אי אפשר לכנס בו בבת אחת, כי אינו יכול לקבל כי אם מחשבה אחת. רק מחמת רהיטת המחין, כי המח רץ מאד ואינו נח לעולם והוא כמו האינו־נח, שקורין 'אום רוא' שבזיגיר (בשעון), על־כן המחשבות רודפין מאד, מחשבה אחר מחשבה, מחמת זה טועים הרבה כאלו אין המחשבה בידם, אבל באמת לא כן הוא, כי אין יכול לכנס בהמחשבה שתי מחשבות ביחד. וכשיחשב מחשבה אחרת - בודאי תדחה המחשבה הראשונה בלי מלחמה רק בשב ואל תעשה. וזה בחינת עמר שעורים, שהמחשבות, שהם בחינת שערות, הם במח בבחינת עמר ומדה, ואי אפשר לכנס שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל.

וזה עקר הטהרה מזהמת מצרים שהוא להטהר מפגם הברית שבא על־ידי פגם המחשבה, כי עקר הטהרה על־ידי ששומרין המח כחוט השערה לבל תצא חוץ לגבול. ואפלו אם כבר יצא כמו שיצא - בקל יכולין להחזירו על־ידי חוט השערה, דהינו על־ידי ששומרין מעתה להתחיל לחשב מחשבה אחרת, כי תכף כשיתחיל כחוט השערה לחשב מחשבה אחרת כשרה - תהיה נדחה המחשבה הראשונה ממילא כנ"ל.

ועל־כן מתחילין מיד לספר הימים לעמר, כי הימים הם החיות של האדם, כי כל חיותו נכלל בימים ובזמן שהם כל ימי חייו. ועקר החיות הוא החכמה שבמח, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה" וכו'. ועל־כן בכל יום יש בו חכמה ושכל שהוא חיותו, וכמבאר כל זה בדבריו ז"ל במקום אחר (סימן קעט), על־כן צריכין לספר הימים לעמר שתכף כשבא היום - צריכין לסופרו ולמנותו לעמר. לידע שהיום, שהוא החיות, שהוא החכמה שבמח, שמשם כל המחשבות - הם בבחינת עמר ומדה, בבחינת עמר שעורים, שאין שני שערות, שהם שני מחשבות - יכולין לכנס בפעם אחת, כמו שכתוב (איוב לח, כה): "מי פלג לשטף תעלה" וכו'.

וזה "שבע שבתות תמימת תהיינה" (ויקרא כג, טו), שצריכין לספר מתחלת היום כדי שיהיו תמימות, הינו שצריכין לזהר מתחלת היום, שיהיה תמים כלו על־ידי שסופרו לעמר, שעל־ידי־זה ממשיך על עצמו קדשת העמר והמדה של המחשבה, שעל־ ידי־זה יכול לדחות כל המחשבות רעות כנ"ל, שעל־ ידי־זה עקר קדשת המחין שהם קדשת הברית, שממשיכין בימי הספירה וכנ"ל. וצריכין לזהר בזה מאד מתחלת היום לבלי להתחיל להניח לכנס במח מחשבה רעה, חס ושלום, ואם כבר נכנסה חס ושלום - ידחה אותה כנ"ל. וזה בחינת שבע שבתות תמימות וכו' כנ"ל.