# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1031/66/5/

ועל־כן אבל אסור להניח תפלין ביום הראשון (ארח חיים סימן לח סעיף ה) - כי מחמת האבלות שהתגבר אז סטרא דמותא, חס ושלום, על־כן אי אפשר אז להכניעה על־ידי הנחת תפלין. ועל־כן אסור אז להניח תפלין. ועל־כן צריך האבל לישב על הארץ (יורה דעה סימן שפז) - להמתיק הדין בשרשו, להשפיל עצמו עד לעפר ממש. כדי להמשיך על עצמו חיים נצחיים, שהם בחינת ענוה אמתיית - שמשים עצמו כעפר, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר".

כי באמת, מי שמבטל עצמו בתכלית עד שזוכה לחיים הנ"ל באמת, שהם ענוה אמתיית, הוא אינו צריך להשפיל עצמו לעפר ממש. אדרבא! הוא יכול למלך ולהשתרר ולהתפאר עצמו בכל מיני התפארות. ואף־על־פי־כן הוא עניו באמת, כמו שמצינו בגדולי הצדיקים שהתפארו את עצמם בכמה התפארות, כמו רבי שמעון בר יוחאי שאמר באדרא (זהר נשא קלב:): 'אסהדנא עלי' וכו'. (אני מעיד על עצמי) וכן אמר: 'ראיתי בני עליה וכו' אם שנים הם אני' וכו' (סכה מה:). וכן בכמה וכמה גדולי התנאים ואמוראים שהיו מתפארים עצמם בכמה התפארות (עין סוף סוטה מט:). ולכאורה נדמה שהוא נגד דרכי הענוה, אבל באמת, זהו עקר תכלית שלמות הענוה האמתיית כאשר שמעתי והבנתי ממנו ז"ל, כי עקר הענוה שיוכל לכתב על עצמו (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאד" וכו', כמובא בדברינו במקום אחר (סימן קמז), וכמרמז בסוף התורה הנ"ל (סימן עב תנינא): שאין שלמות הענוה להיות עצל וכו' (שקורין שלימזלניק) וכו', עין שם.

וזה בחינת (שיר־השירים א, ה): "שחרה אני ונאוה" שנאמר בשבח הצדיקים הענוים באמת, שהם בבחינת יוד, שהוא עולם הבא שאין בה ציור כלל, רק שחרות, כמובא בזהר הקדוש (בלק קצא.). וזהו, "שחרה אני ונאוה". שאני שחור בתכלית השחרות, כמו יוד, הקטנה שבאותיות, שאין בה רק שחרות, הינו בחינת ענוה בתכלית שמחזיק עצמו בתכלית תכלית השחרות. ואף־על־פי־כן "ונאוה" - ואף־על־פי כן נאה הוא מאד, כי הוא זוכה לבטול כל ההרגשות, עד שיכול להתפאר בנוי ויופי שלו, כי זה עקר שלמות הענוה כנ"ל.

אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, בפרט בעת שיש שליטה, חס ושלום, לסטרא דמותא, דהינו בעת האבלות, חס ושלום, על־כן אז עקר ההמתקה על־ידי ישיבה לארץ ממש. ועל־ידי־זה ממשיך על עצמו חיים נצחיים שנמשך מבחינת עפר, מבחינת ענוה אמתיית, ועל־ידי־זה מכניע ומבטל סטרא דמותא שלא תשלוט עליו.

וזהו בעצמו תקון הקבורה בעפר (יורה דעה סימן שסד, סעיף א), כמו שכתוב (קהלת יב, ז): "וישוב העפר על הארץ כשהיה". ואז "והרוח תשוב אל האלקים", כי מחמת חטא אדם הראשון, ומחמת חטאי הדורות אי אפשר לזכות לחיים נצחיים כנ"ל, שהם ענוה אמתיית, כי אם על־ידי שישוב אל העפר ממש ויתבלה זהמתו בעפר. 'בעפר' דיקא, שהוא בחינת ענוה - שמשים עצמו כעפר. ואז יזכה לקום בתחיה לחיות חיים נצחיים, והעקר כפי מה שזכה להשים עצמו כעפר בחייו, בבחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שנעשה שכן לעפר בחייו (סוטה ה.), וכנ"ל.