# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/61/

ציצית של צמר ופשתים פוטרין בכל מיני בגדים, חוץ משל צמר לפשתים ופשתים לצמר בזמן הזה דליכא תכלת, משום כלאים. ויש אומרים, שאין לעשות ציצית של פשתן כלל והכי נהוג (שלחן ערוך ארח חיים סימן ט' סעיף ב').

עין מאמר המתחיל: 'מאי חזא דאזיל להיכא דמידלי מנה' (בסימן כט), עין מה שכתוב שם, שצריך לשמר מאד את הבגדים מכתם ולכלוך ושיהיו נקיים, כמו שכתוב (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". כי הבגדים הם בחינת 'מלכות', בחינת (תהלים כד, ז): "מלך הכבוד" וכו'. ואזי השכינה בבחינת (ישעיה סג, ב): "מדוע אדום ללבושך", בחינת דם נדות. וזה בחינת פגם העברות הבאים משס"ה גידין. ולתקן אותן צריך לתקן דוקא תקון הכללי, בחינת ברית, בחינת (דברים לב, יא): "כנשר יעיר קנו", שמעורר המחין ונמשך משם לבנונית לכל השס"ה גידין כו', ונתלבנין העונות, בבחינת (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו", בחינת לשון של זהורית שמלבין העונות וכו' (יומא מא:); עין שם היטב:

וזה בחינת ציצית. כי הכלל, שצריך לשמר מאד את הבגדים שלא יתאחזו בהם החיצונים, כי דרכן תמיד להאחז בהבגדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.): 'הני מאני דרבנן דבלו - מנייהו', כי הם מדרגה התחתונה והחיצונה של הקדשה ושם דרכן להאחז, ועל־כן נכרים ונרשמים בהם כל הפגמים של כל העונות, חס ושלום.

וכן להפך, כל המצות הם נרשמים גם כן בהבגדים. כי על־ידי המצות נעשה מהם 'חלוקא דרבנן', שהם לבושים וכסויים להנשמה שלא יתאחזו בה. כי כשהלבושים נקיים הם שמירה גדולה, כמבאר במקום אחר (סימן קכז). ועל־כן צריך לשמר מאד את הבגדים כנ"ל, ועל־כן צותה התורה על ציצית שהם תלוים בהבגדים, כי ציצית הם שמירה להבגדים שלא יתאחזו בהם החיצונים. ועל־ידי־זה נשמר כל התורה כלה, הן מצות עשה הן מצות לא תעשה, כי בה נרשם הכל כנ"ל. וזה שכתוב (במדבר טו, יח): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'" כנ"ל.

כי על־ידי הציצית מרים המחין ונמשך מהם לבנונית לכל השס"ה גידין, בבחינת (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - 'בגידיך' דיקא, כמו שכתוב שם. כי ציצית הם בחינת 'תקון הכללי', בחינת (דברים לב, יא): "כנשר יעיר קנו" - נשרא דא רוחא (תקוני זהר קמ.), זה בחינת ציצית, בחינת "מארבע הרוחות בואי הרוח" (יחזקאל לז, ט), שהם בחינת ארבע ציצית, כמו שכתב רבנו (בסימן ח'). וזה שכתב רבנו (בסימן ז') שציצית הם שמירה לניאוף. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנג.): 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - זה ציצית. וכנפי הציצית הם בחינת 'כנפי נשרים', בחינת (שמות יט, ד): "ואשא אתכם על כנפי נשרים". ועל ידם מעיר המחין ונמשך מהם לבנונית אל השס"ה גידין.

וזה בחינת ל"ב חוטין של הציצית (שלחן ערוך סימן יא), הם בחינת המשכת הלבנונית הנמשך מן הלב לכל השס"ה גידין, כי כל הגידין תלויין בלב ויונקים משם. ועל־ידי שמרים את המחין, על־ידי־זה נמשך הלבנונית מן המח אל הלב, ושם נעכר הדם ונעשה חלב. כי הלב הוא בחינת 'בינה לבא' (תקוני זהר יז.), שהיא 'אם לבינה' (משלי ב, ג), והוא מקום החזה, ומשם נמשך הלבנונית, בחינת 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו:). ומשם הציצית בחינת ל"ב חוטין דיקא לבנים, ואז נעשה בחינת 'בגדים לבנים' כנ"ל, בחינת טלית לבן. וזה בחינת (ישעיה א, יח): "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", 'כצמר' דיקא, בחינת ציצית של צמר.

וזה בחינת 'תכלת', שהוא מרמז שהדם נעכר ונעשה חלב. כי תכלת הוא התחברות שחור ולבן (זהר בראשית נא.; סימן יח), ושחר הוא בחינת דם נדות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה יט.): 'האי שחר אדום הוא' כו'. והתכלת מורה שכבר נתעכר הדם ונתהפך השחרות ללבן.

וזה בחינת ציצית של צמר ופשתים, כי הבגדים הם בחינת 'מלכות', ועקר בנינה ותקונה על־ידי חסד ודין (עין שער הכונות דרושי הפסח דרוש א). וזה בחינת ציצית של צמר ופשתים, כי 'צמר' הוא בחינת חסד, בחינת לשון של זהורית שמלבין עונות. ו'פשתים' הוא בחינת גבורות, כמו שכתוב (יחזקאל ט, יא): "וגבריאל לבוש בדים" (עין שבת נה.). ועל־כן סתם בגדים האמורים בתורה הם צמר ופשתים (מנחות לט:), כי עקר בנין ותקון הבגדים, שהם בחינת 'מלכות', הם מצמר ופשתים דוקא, שהם חסדים וגבורות, כנ"ל.

וזה בחינת אסור שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב, יא). כי עקר התקון הוא כשיש הכרעה ושלום, דהינו כשיש כח להמתיק הגבורות ולהפכן לחסדים, בבחינת 'דם נעכר' וכו', ואזי נעשה מהם בחינת 'דעת', [וזה שאמר רבנו (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נו אות ו') שהשלום תלוי בדעת, כי הדעת הוא בחינת התחברות שני הפכים שהם חסד וגבורה], שעל ידו עקר בנין ותקון הבגדים, שהם בחינת 'מלכות' כנ"ל.

וזה נעשה על־ידי ציצית, שעל ידם נתרומם המחין ונמשך לבנונית לתוך הגידין להמתיק הגבורות, והעקר על־ידי תכלת, כי עקר הכח להמתיקם על־ידי תכלת, כי צריך להמתיקן בשרשן והוא בחינת תכלת שהם 'כורסיא דדינא' (כסא הדין) (זהר שלח קעה.), ועל ידה המתקתן, שהיא גם כן בחינת תכלת, שהוא התחברות שחור ולבן, הינו הכרעה ושלום בין חסד לדין. ועל־כן כשיש תכלת של ציצית אזי יש הכרעה ושלום בין חסד ודין, בין צמר ופשתים, ואזי נשלמין הבגדים על ידן.

אבל כשאין תכלת של ציצית - אסור ללבש צמר ופשתים יחדו, כי החצונים נאחזים בהבגדים, ועקר כחם ויניקתם כשאין שלום ויש מחלקת, כמו שכתב רבנו (סימן סב) שעקר יניקתם ממחלקת שהוא בחינת עכירת הדעת הפך השלום, וזהו אסור שעטנז, אבל כשיש ציצית מתר שעטנז כנ"ל. וזה דוקא כשיש תכלת, שהוא בחינת ההכרעה, אז מתר שעטנז בציצית כנ"ל, אבל בזמן הזה דליכא תכלת, כי אין בנו כח בזמן הגלות להפך הגבורות לחסדים להלבין האדמימות, ועקר הציצית שלנו הם רק ציצית לבנים, שהם בחינת שמירה שלא יתאחזו בנו יותר, על־כן בזמן הזה שאין תכלת - אסור כלאים בציצית, כי אין בנו כח להכריע ולעשות שלום מחמת שאין תכלת, מחמת שאנחנו בגלות כנ"ל,

ועל־כן עקר הציצית שלנו הם רק של צמר כמו שמסיק הרמ"א (ארח חיים סימן ט' סעיף ב'). כי די לנו להפקיע עצמנו להמשיך לבנונית לעצמנו שלא יתאחזו יותר, אבל אין בנו כח עדין להפך את הגבורות לחסדים, כי ציצית של פשתן אינו נוהג רק בזמן שהיה תכלת, שאז יש הכרעה ושלום כנ"ל.

וזה, בחינת חמשה קשרים כפולים שיש בהציצית (שלחן ערוך סימן יא), הם בחינת חמשה חסדים וחמשה גבורות, שמהם נבנים הבגדים שהם בחינת 'מלכות'.

והנה היוצא מכל הנ"ל, שציצית הם בחינת 'תקון הכללי', בחינת שמירת הברית, וזה שכתב רבנו במקום אחר גם כן (סימן ז') שציצית הם שמירה לנאוף. ועל־כן יש בהם ל"ט כריכות, זה בחינת שמירת הברית, שהוא בחינת וא"ו, בחינת תוספת קדשה, כמו שכתב רבנו במאמר 'אני ה' הוא שמי' (בסימן יא). וזה שכתוב בציצית (במדבר טו, מ): "והייתם קדשים לאלקיכם". והוא"ו הוא בחינת טל אורות, כמו שמבאר שם, והם בחינת הל"ט כריכות. והשלש עשרה חליות הם בחינת הוא"ו.

ושעור הארך הוא שתים עשרה אצבעות (שלחן ערוך ארח חיים סימן יא), רמז שעל־ידי־זה שזכה לתקון הכללי נכלל נשמתו בשנים עשר שבטי יה, שזה הוא על־ידי תקון הכללי, כמו שכתב רבנו (בסימן לו).

ועל־ידי ציצית, שהם תקון הבגדים, בחינת 'תקון הכללי', אז הדבור מתר, ואז יכולין לדבר דבור המתקבל. ועל־כן עקר התפלה בעטיפת ציצית, ועל־כן למד הקדוש־ברוך־הוא את משה סדר התפלה בעטיפת ציצית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה יז:): 'מלמד שנתעטף הקדוש־ברוך־הוא בטלית ולמדו למשה שלש עשרה מדות', כי שלש עשרה מדות הם בחינת תקוני דיקנא, בחינת צמר, בחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי", בחינת טלית של צמר (עין עץ חיים שער טז פרק ה).

וזה פרוש (תהלים קב, א): "תפלה לעני כי יעטף, ולפני ה' ישפך שיחו". הינו על־ידי עטיפת ציצית שהוא לבוש השכינה שהיא עניה בגלותא, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בראשית כז.; כי תצא רעח.), על־ידי־זה: "לפני ה' ישפך שיחו" - בתפלה, כי על־ידי־זה יכולין לדבר כנ"ל.

ועל־כן צריך לדקדק ביותר שיהיו הבגדים נקיים בשעת התפלה, כי כשהבגדים נקיים הוא בחינת 'תקון הכללי', ואז יוכל לדבר דבור המתקבל. וזה שכתוב בספרים (עין רקאנטי פרשת קדושים): שמי שלבוש שעטנז - אין תפלתו עולה, כי שעטנז הוא בחינת פגם הבגדים, ואזי אין יכול לדבר דבור המתקבל, כנ"ל: