# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/63/

ענין ציצית, על־פי המאמר "תקעו בחדש שופר" וכו' המתחיל בתחלת ספר לקוטי מוהר"ן תנינא. עין שם כל המאמר מתחלתו לסופו.

וקצת הקדמות היוצאים משם בקצור הם, כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים וכו', וצריך שיהיה לו כח לעמד בממשלה זו שלא יתקנאו המלאכים וירצו לדחפו, חס ושלום. והעצה על זה לאחז בכסא כבודו יתברך, שהוא בחינת שרשי נשמות ישראל, בבחינת "מאחז פני כסא" וכו' (איוב כו, ט), ועקר הם המפרסמים, שהם עקר שרשי נשמות ישראל וכו'. ויש מפרסמים של שקר, שעקר גדלתם הוא רק על־ידי עזות וכו'.

ולזה צריכין לבחינת בנין ירושלים, דהינו לתקן שלמות היראה שבלב. וזה על־ידי שמתקנין שלש התאוות, שהם תאות ממון ואכילה ומשגל, שהם בחינת שלש משמרות הוי הלילה וכו' (ברכות ג.), שכל אלו השלש תאוות מקלקלים היראה שבלב. והתקון שלהם הוא על־ידי הדעת שנמשך בשלש רגלים, שעל־ידי זה הדעת זוכין לתקן ולצאת מפגם שלש תאוות אלו. וזה בחינת: "קרואי מועד אנשי שם" (במדבר טז, ב), כי שלש התאוות הנ"ל הם בחינת 'אנשי שם' וכו'.

ועל־ידי־זה שמתקנין שלש תאוות אלו על־ידי השלש רגלים, שעל־ידי־זה נשלם היראה שבלב, על־ידי־זה נברא מלאך שמשפיע נבואה, בחינת "המלאך הגואל" וכו' (בראשית מח, טז). ועל־ידי־זה נגאלת ונפדית התפלה מן הגלות וזוכין לתפלה בשלמות, שהיא בחינת 'דבר ה''. ואזי זוכין לרפואה בלי שום דאקטורים, רק על־ידי דבר ה' יכולין להתרפאות בכל דבר שבעולם, אפלו על־ידי לחם ומים וכו'. וזה בחינת התנוצצות משיח וכו'.

אך שיש שלש עבודות רעות המפסידין עבודת התפלה, והם: עבודה־זרה - דהינו פגם אמונה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, דהינו כשמבזין בני אדם ועוברין על 'אל תהי בז לכל אדם' (אבות ב, ד). וכשיוצאין משלש עבודות אלו - זוכין לתפלה. ואז כל המלאכים וכל הכוכבים תחתיו וכו' וכו', ועל־ידי־זה יכול לאחז עצמו בשרש נשמות ישראל שהם יוצאים מכסא הכבוד וכו' כנ"ל.

ואזי כשאוחזים בבחינת כסא הכבוד - אזי יכולין לעשות ראש־השנה. כי מי שמדבר מחברו זה בחינת ראש־השנה שהוא יומא דדינא, כי הוא דן את חברו, וצריך לזהר מזה מאד, כי המשפט לאלקים הוא (דברים א, יז), כי רק הוא לבדו יתברך יכול לדון אותנו, כי הוא יתברך דן את הכל לכף זכות. כי אמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ד): 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ומי הוא שיכול להגיע למקום חברו? כי אם הוא יתברך לבדו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבה סח, ט), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך.

ועל־כן הוא לבדו יכול לדון את העולם לכף זכות, כי הוא יתברך מלא רחמים. ואנו רואין רחמנותו יתברך במה שקבע את ראש־השנה, יום הדין, בראש חדש, שאז השם־יתברך בעצמו מתחרט, כביכול, ואומר: 'הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח' (חלין ס:). ועל־ידי־זה יש לנו אז פתחון פה לבא לפניו בחטאינו ולהתחרט מהם וכו'.

וזה (תהלים צג, ה): "לביתך נאוה קדש, ה' לארך ימים", כי השם־יתברך מלא רחמים, כי הוא מקומו של עולם ויודע מקום של כל אחד ואחד, כי אף־על־פי שמצינו מקומות שהיה בהם השראת השכינה, כגון בבית המקדש, אין הכונה שנתצמצם שם אלקותו יתברך, חס ושלום, כמו שאמר שלמה (מלכים־א ח, כז): "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכו', רק מחמת שהיו שם דברים נאים, כי בבית המקדש היה ציורא דעובדא דבראשית וציורא דגן עדן (תקוני זהר יג.), על־כן המשיך לשם קדשתו יתברך, אבל הוא יתברך אין העולם מקומו רק הוא מקומו של עולם.

ועל־כן הוא יתברך יכול לעשות ראש־השנה שהוא יום הדין, כי הוא מקים: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' כנ"ל. וזה בחינת: "לביתך נאוה קדש", הינו שהשם־יתברך המשיך רק קדשתו לבית המקדש מחמת שהיו שם דברים נאים, אבל הוא יתברך בעצמו אין העולם מקומו, רק הוא מקומו של עולם. ועל־כן: "ה' לארך ימים", הינו שהוא יתברך יכול לעשות ראש־השנה שהוא יומא אריכתא (ביצה ד:) כנ"ל.

ומי שאוחז בבחינת כסא הכבוד, בבחינת שרשי הנשמות, הוא גם כן בחינת מקומו של עולם, בבחינת (שמואל-א ב, ח): "וכסא כבוד ינחלם, כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל", הינו על־ידי בחינת 'כסא הכבוד', על־ידי־זה הוא 'מקומו של עולם', בחינת: "וישת עליהם תבל", ועל־כן הוא יכול לעשות ראש־השנה כנ"ל. ועין שם היטב כל זה: