# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/63/11/

וזה בחינת ספירת העמר, שמביאין עמר שעורים תכף ביום שני של פסח (ראש השנה טז.), ואחר־כך סופרין שבע שבתות, ארבעים ותשעה ימים, כדי לצאת על־ידי־זה מטמאת מצרים (זהר אמור צז:). כי הנפת העמר שעורים בכל הששה קצוות למעלה ולמטה ובארבע רוחות (מנחות סא.) שהם כלל גבול המקום, זה בחינת שמעלין ומקשרין בחינת המקום, בחינת הששה קצוות, להשם־יתברך, לבחינת 'למעלה מן המקום', למקומו של עולם.

כי שעורים זה בחינת הצמצום של כל הדינים, כמובא בכתבים (פרי־עץ־חיים חג־המצות פרק ח). וזה בחינת עמר שעורים, לשון מדה וצמצום, וזה בחינת מקום, שהוא בחינת צמצום כנ"ל. ועל־ידי הנפת העמר שעורים בכל הששה קצוות בבית המקדש, על־ידי־זה מקשרין ומעלין את המקום, את בחינת הששה קצוות, את כל הצמצומים, לבחינת 'למעלה מן המקום'.

כי זה בחינת כל מעשה הקרבנות שהיה בבית המקדש, כי הבית־המקדש הוא בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה', ששרשו מבחינת 'למעלה מן המקום', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, ה): 'עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. כי ארץ־ישראל וירושלים ובית המקדש וקדש הקדשים ששם כל העשר קדשות (כלים ב, ד) - הם סמוכים ביותר לבחינת 'למעלה מן המקום', ועל־כן הם בבחינת 'מעט מחזיק את המרבה', ועל־כן אין שום מקום צר בירושלים וכנ"ל.

והבית־המקדש שקדוש ביותר - שם היה ביותר בחינת 'מועט מחזיק את המרבה', בחינת 'עומדים צפופים ומשתחוים רוחים', ובין שני בדי הארון היה עוד יותר ויותר בחינת 'מעט מחזיק את המרבה', כי כל ישראל עמדו בין שני בדי הארון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ה, ז) על פסוק (יהושע ג, ט): "גשו הנה", ופרש רש"י: 'צמצם את כלן בין שני בדי הארון, זה אחד מן המקומות שהחזיק מעט את המרבה':