# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/63/15/

נמצא, שעקר הקרבן בבית המקדש הוא שעל־ידי־זה מגביהין ומעלין מבחינת 'מקום' לבחינת 'למעלה מן המקום' וכו' כנ"ל. וזה בחינת הנפת העמר בששה קצוות שהיה בבית המקדש כנ"ל, כי שעורים הוא מאכל בהמה, שהוא העדר הדעת, בחינת מקום, כי שעורים הם בחינת כל הצמצומים, שזה עקר בחינת מקום כנ"ל, ועל־כן על־ידי שמניפין עמר שעורים בכל הששה קצוות בבית המקדש עם הקרבנות שהיו מקריבין אז בשעת הנפת העמר, על־ידי־זה מעלין את כל בחינת המקום לבחינת 'למעלה מן המקום' כנ"ל.

ועל־כן על־ידי־זה דיקא יוצאין מטמאת מצרים, כי עקר זהמת מצרים היה מחמת המקום כנ"ל, כי שם במצרים הוא בחינת תקף העשיה - גשמיות המקום המגשם והנמוך ביותר כנ"ל, ועל־כן מקום מצרים בעצמו הוא טמא כנ"ל, ועל־כן נקרא 'מצרים' כנ"ל. ועל־ידי הנפת העמר מגביהין כל המקומות לבחינת 'למעלה מן המקום' כנ"ל, ועל־ידי־זה יוצאין מטמאת מצרים שבא מחמת המקום וכו' כנ"ל.

וזה בחינת ספירת העמר, שסופרין הימים לעמר, כדי לצאת על־ידי־זה מזהמת מצרים. כי כל מעשה האדם הם בזמן ובמקום, ושם עקר אחיזת הסטרא אחרא, אבל השם־יתברך הוא, כביכול, למעלה מהמקום, למעלה מהזמן. ושם בבחינת למעלה מהמקום, למעלה מהזמן, הוא כלו טוב, ואין שם אחיזת הסטרא אחרא כלל ושם נמתק הכל.

וזה שכתוב (תהלים קלט, ח): אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר וכו', אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכו' - הינו שדוד המלך, עליו השלום, ספר בשבח גדלת הבורא יתברך, ואמר, שאין שום מקום לברח ולהתיאש, חס ושלום מהשם־יתברך, כי אין שום מקום שלא ימצא בו השם־יתברך, חס ושלום, כי הוא יתברך מקומו של עולם, וכל המקומות שבעולם הם אצלו, ועל־כן בכל מקומות שבעולם ובכל המדרגות התחתונות יכולין למצאו יתברך, כי המקום בכללו הוא מהשם־יתברך, שהוא מקומו של עולם ומחיה את כל המקומות והמדרגות שבעולם.

ואחר־כך הזכיר מבחינת למעלה מהזמן, ואמר (שם שם, טז): גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו, ימים יצרו ולו אחד בהם - הינו שכל הימים שנוצרו הם אצלו יתברך אחד. וזהו: "ולו אחד בהם", שאצלו יתברך כלם אחד, כי הוא יתברך כביכול למעלה מהזמן, ושם כלו חד, בחינת יום שכלו ארוך, שכלו טוב.

וזה: "ולו אחד בהם" - 'זה יום הכפורים' (תנא דבי אליהו רבה פרק א). כי איתא בדברי רבנו ז"ל, בספר האלף־בית החדש (ספר המדות אות תשובה סימן א') שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן, וכן יום הכפורים הוא למעלה מהזמן; עד כאן. וזהו: 'ולו אחד בהם', בחינת למעלה מהזמן, שכל הימים הם אחד, וזה בחינת יום הכפורים שהוא למעלה מהזמן כנ"ל, כי תשובה הוא בבחינת למעלה מהמקום, בבחינת כסא הכבוד כנ"ל, ולמעלה מהזמן כנ"ל.

ועל־כן אחר הנפת העמר, שהוא בחינת שמעלין ומקשרין בחינת המקום לבחינת 'למעלה מן המקום', אז מתחילין לספר הימים, כי למעלה מהזמן - אין שיך מנין וספירה. ועל־כן כשברא השם־יתברך את העולם, ואז ברא מקום וזמן, אז ספר את הימים, כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ויהי ערב וכו' יום שני" וכו', כי אי אפשר להיות בריאת העולם כי אם בזמן ובמקום, שזה בחינת ספירה, כי שם שיך ספירה ומנין, כי למעלה מהזמן והמקום כלו חד, [וכמו שכתבנו מזה קצת במקום אחר (הלכות ראש חדש, הלכה ו', אות ז')].

ועל־כן סופרין הימים לעמר - כדי להעלות ולקשר בחינת הזמן, שהוא בחינת ספירה ומנין כנ"ל, לבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, כי 'אין הדין נמתק אלא בשרשו' (עץ חיים שער יג, פרק יא), ועל־כן על־ידי עמר שעורים, שהוא בחינת כל הצמצומים, בחינת מקום כנ"ל, על־ידי־זה דיקא מגביהין את בחינת המקום. וכן על־ידי הספירה שזה עקר בחינת הזמן כנ"ל, על־ידי־זה מעלין את הזמן לבחינת למעלה מהזמן.

ועל־כן סופרין את הימים לעמר. כי עקר הוא הנפת העמר, שהוא בחינת שמגביהין את המקום לבחינת מקומו של עולם כנ"ל, כי זה העקר, לטהר את המקום, כי המקום הוא תקף העשיה כנ"ל, כי הזמן היא בדקות יותר מן המקום, כי הזמן אינו נתפס, ועל־כן העקר הוא המקום, שהוא בחינת עשיה ביותר, שזה גורם לחטא חס ושלום כשאינו זוכה לעמד בנסיון במקומו כנ"ל.

ועל־כן כשמטהרין את בחינת המקום על־ידי הנפת העמר ועל־ידי־זה עולין לבחינת 'למעלה מן המקום', על־ידי־זה ממילא עולין ונתקשרין כל הימים לבחינת 'למעלה מן הזמן'. ועל־כן סופרין הימים לעמר, כי טהרת הימים, דהינו לקשרם לבחינת 'למעלה מן הזמן', הוא על־ידי הנפת העמר, שעל־ידי־זה נתקשרין לבחינת 'מקומו של עולם' ששם עקר התקון, כנ"ל, כי עקר לטהר את המקום, לקשרו לבחינת 'מקומו של עולם' וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה עולין הימים גם כן, כנ"ל: