# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/63/16/

וזה מרמז בדברי רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, במה שכתב שם על פסוק (תהלים צג, ה): "לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים", שהשם־יתברך הוא מקומו של עולם, ומה שצמצם שכינתו בבית המקדש הוא רק מחמת שהיו שם דברים נאים בבית המקדש, כי ציורא דמקדשא כציורא דמעשה בראשית וכציורא דגן עדן - על־ידי־זה המשיך לשם קדשתו, אבל השם־יתברך הוא מקומו של עולם וכו' ועל־ידי־זה: "ה' לארך ימים", כי על־ידי־זה הוא יכול לדון את העולם ברחמים, ועל־כן הוא יתברך יכול לעשות ראש־השנה, שהוא 'יומא אריכתא' וכו', עין שם.

כי ראש־השנה הוא 'יומא אריכתא' - זה בחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת יום שכלו ארוך, ועל־כן נעשה בראש־השנה משני ימים יום אחד, בחינת 'יומא אריכתא', שזה בחינת למעלה מהזמן, כי בראש־השנה שאז דן את העולם ברחמים, כי הוא מקומו של עולם ויודע מקום כל אחד ואחד, ואזי מעלה כל אחד ממקום המצר לו לבחינת הרחבה, לבחינת למעלה מהמקום, בבחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי וכו' ענני במרחב", שזה אומרים בראש־השנה קדם תקיעת שופר, כי זה עקר הרחמנות - להרחיב לכל אחד ממקום המצר לו, שזה בחינת שעולין מבחינת 'מקום' לבחינת 'למעלה מן המקום' וכו' כנ"ל, ואז נעשה יומא אריכתא, בחינת למעלה מהזמן, כי כשמעלין בחינת המקום למעלה מן המקום, ממילא עולה הזמן למעלה מהזמן, כי המקום נמוך יותר, וכנ"ל: