# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1061/63/17/

ועל־כן סופרין ארבעים ותשעה ימים, זה בחינת מלוי הלבנה מפגימתה, בחינת (ישעיה ל, כו): "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים" וכו', שהוא שבעה פעמים שבעה - ארבעים ותשעה. כי פגם הירח ומעוטה - זה בחינת מעוט וצמצום המקום, הפך בחינת למעלה מן המקום. כי מעוט הירח היה על הקטרוג שאמרה: 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', ועל כן אמר לה: 'לכי ומעטי' וכו' (חלין ס:).

'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד' - זה בחינת מעוט וצמצום המקום, כאלו המקום צר להחזיק שני מלכים בכתר אחד, כי למעלה מהמקום אין שיך שום דחק כנ"ל, ושם יש מקום לכל אחד, ועל־כן אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, כי מאחר שמקטרגת ומעוררת בחינת צמצום המקום כנ"ל, על־כן בהכרח שתתמעט, כי בבחינת מקום צריכים להתמעט, כי שם יש מצר ודחק. אבל קדם הקטרוג היו "שני המאורות הגדולים" (בראשית א, טז), זה בחינת למעלה מהמקום - ששם יכולים להיות שניהם גדולים, כי אין שם צמצום המקום, וכנ"ל.

ועל־ידי מעוט הירח, שהוא בחינת התגברות בחינת מקום, משם אחיזת הסטרא אחרא וכו', ומשם עקר חשכת לילה על־ידי מעוט הירח, כי קדם מעוטה היה (תהלים קלט, יב): "לילה כיום יאיר" (חלין ס:). וחשכת לילה זה עקר פגם הנאחז בבחינת הזמן, כי העולם הזה שהוא בזמן - נמשל ללילה, והעולם הבא, שהוא יום שכלו ארוך למעלה מהזמן, הוא נמשל ליום, נמצא, שעל־ידי מעוט הירח נמשך אחיזת הסטרא אחרא שאחיזתה במקום ובזמן, הינו שנתמעט הדעת - שאין מבינים לקשר ולהעלות המקום והזמן לבחינת למעלה מהמקום והזמן, כמו שהיה קדם המעוט שהיה כלו חד.

ועל־כן בימי העמר שאז מעלין ומקשרין המקום והזמן למעלה וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה יוצאין מטמאת מצרים, אז ממלאין פגימת הלבנה, ועל־כן סופרין ארבעים ותשעה ימים שזה בחינת מלוי הלבנה וכו', וכנ"ל: