# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim1/1372/61/

אין מברכין אלא בלשון הקדש ובעמידה ובנשיאת כפים ובקול רם.

כי הברכות מסורות לכהנים, כי הם בחינת שומרי הברית, כמו שכתוב (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב וכו' ובריתך ינצרו". ובני לוי לא טעו בעגל, שהיה בחינת פגם הברית, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סג:): 'לא עבדו ישראל עבודה־זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא'. כי כל התאו‍ת, ובפרט תאות נאוף שהוא הרע הכולל של כל התאו‍ת, הם באים משבירת כלי החסד, כידוע, שמזה נתהוה התאות שבאים מאהבות הנפולות. והכהן הוא בחינת איש חסד, שהוא בחינת שלמות האהבות העליונות, כמו שכתב רבנו כל זה על פסוק (תהלים סט, כא): "חרפה שברה לבי" (בסימן לד), עין שם.

ומחמת שהם בבחינת תקון הברית, על־ידי־זה הם יכולין להמשיך הברכות, כי כליהם שלם, הפך בלעם הרשע שרצה להמשיך קללה על־ידי קלקול הכלי, מחמת שהיה משקע מאד בתאוה זו, כמו שכתב רבנו (בסימן לו אות ב' ואות ו') על פסוק "בקרב עלי מרעים" (תהלים כז, ב). ועל־כן נהרג בלעם על־ידי פינחס דוקא (סנהדרין קו:; זהר בלק קצג:). כי פינחס היה בחינת תקון הברית, ועל־ידי־זה זכה לכהנה - על־ידי שקנא קנאת ה' צבאות על פגם הברית, על־כן על־ידו דיקא נהרג בלעם שהיה הפכו ממש כנ"ל.

ועל־כן סמכו רבותינו ז"ל ברכת כהנים לתפלה, כי הוא גם כן בחינת תקון הברית, בחינת ח"י ברכאין, כמו שכתב רבנו כמה פעמים (סימן מד, סימן פג תנינא).

ועל־כן צריך לברך בלשון הקדש דוקא, כי שמירת הברית תלוי בשלמות לשון הקדש, שעל־ ידי לשון הקדש מכניעין תאות נאוף שהוא הרע הכולל של כל השבעים לשונות, כמו שכתב רבנו (בסימן יט) על פסוק "תפלה לחבקוק הנביא" (חבקוק ג, א), עין שם. ועל־כן מברכין בקול רם, שהוא בחינת תקון הדעת שהוא תקון הברית, כמו שכתב רבנו (בסימן כ') שמחמת זה אומרים את ההגדה בקול רם כי ההגדה הוא תקון הברית, עין שם. ועל־כן הוא בעמידה, שהוא בחינת סטרא דדכורא, הפך בלעם הרשע שהיה נופל מחמת שהיה ערל, כמו שפרש רש"י ז"ל (במדבר כד, ד).

וזה פרוש: "כה תברכו" (במדבר ו, כג), ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה לח.) מזה, שצריך לברך בלשון הקדש, כי 'כה' הוא בחינת השכינה, שהיא בחינת 'מלכות' (זהר נשא קמח.), שהיא בחינת שלמות לשון הקדש. ועקר ברכת כהנים לתקן הכלי של ישראל על־ידי בחינת תקון הברית, כדי שיהיו ראויים לקבל ברכות. וזה שכתוב (במדבר ו, כז): "ושמו את שמי על בני ישראל". כי השם הוא הנפש והוא הכלי של החיות, כמובא בדברי רבנו (בסימן נו). והכהנים על־ידי ברכתם הם משלימין הכלי של ישראל שהוא השם והנפש, בחינת: "ושמו את שמי" וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה - "ואני אברכם", כי ממילא תחול הברכה עליהם על־ידי שיהיו כלים ראויים לקבל כנ"ל.

וזה פרוש הברכה: "יברכך ה'" - 'בממון', "וישמרך" - 'מן המזיקין' (במדבר רבה יא, ה). כי הממון הוא שמירת הנפש, כמו שכתב רבנו (סימן נט). וזהו: "יברכך ה'" - 'בממון', על־ידי־זה: "וישמרך" - 'מן המזיקין'. וכל זה תלוי בשמירת הברית, שעל־ידי שמירת הברית זוכין לעשירות, ועל־ידי־זה נשמר הנפש.

וזהו: "יאר ה' פניו אליך" - הינו בחינת אנפין נהורין שבא על־ידי תקון הברית, כמו שכתב רבנו (סימן כג). וזהו "יאר ה' פניו אליך" - "פניו אליך" דיקא, הינו שתזכה שיזדכך פניך, עד שיהיה פניך יאר בך, הינו שיתראה פניו בפניך בבחינת פנים בפנים (דברים ה, ד), כמו שכתב רבנו (סימן יט).

וזהו: "ישא ה' פניו אליך" - זה בחינת תקון תאות אכילה שעל־ידי־זה זוכין לנשיאת פנים, בבחינת (ברכות כ:): 'וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמן מכזית ועד כביצה', כמו שכתב רבנו (סימן מז). כי על־ידי שמירת הברית שבא על־ידי שלמות לשון הקדש, זוכין שיהיה כל אכילתו מהתנוצצות האור של כח מעשה בראשית, כמו שכתב רבנו (סימן יט), שזהו תקון האכילה. וזהו "וישם לך שלום", כי על־ידי כל זה זוכין לשלום, כי על־ידי שמירת הברית זוכין לשלום, בחינת (במדבר כה, יב): "הנני נתן לו את בריתי שלום", הפך החרפות ובזיונות שמחרפין את האדם על־ידי פגם הברית, בחינת: "חרפה שברה לבי" הנ"ל. וכן על־ידי תקון תאות אכילה זוכין לשלום, כמו שכתב רבנו (בסימן לט).

וזהו שאנו נוהגין בחוץ לארץ שלא לברך ברכת כהנים כי אם ביום־טוב (ארח חיים סימן קכח סעיף מד). כי בחוץ לארץ נתונים תחת שרי השבעים אמות, על־כן אין בהם כח להכניע אותם על־ידי ברכת כהנים, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש, כי אם ביום־טוב, שאז מתקנין המלכות דקדשה ומכניעין מלכות הרשעה של האמות, כמו שכתב רבנו על פסוק (שמואל־א טו, לג) "וישסף שמואל את אגג" (בסימן ל' וסימן קלה). על־כן אז הלשון הקדש שהוא בחינת מלכות דקדשה הנ"ל, יש לה כח להכניע את הרע של השבעים אמות, על־כן מברכין אז דוקא ברכת כהנים כנ"ל.

וזה שאנו אומרים בקדוש של יום־טוב: 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון', הינו כנ"ל, כי אז אנו מרוממים מכל הלשונות, כי נתעלה הלשון הקדש שהוא בחינת מלכות דקדשה, ונכנעין ונופלין השבעים לשונות שהוא מלכות הרשעה.

ועל־כן בשבת אין נושאין כפיהם אף ששבת קדשתו מעלה, כי אדרבא, מחמת זה אין מברכין אז, כי עקר שלמות לשון הקדש על־ידי לשון תרגום, על־ידי שמעלין הטוב שבתרגום, ועל־כן ביום־טוב שעדין יש אחיזה ושליטה להאמות רק שמכניעין אותם על־ידי קדשת יום־טוב, על־כן שיך אז שלמות לשון הקדש, ועל־כן יש אז נשיאת כפים, אבל בשבת שהוא בטול הרע ושביתתו לגמרי, כי הטוב שבתרגום נתעלה ללשון הקדש והרע נתבטל, וזה נעשה כבר בערב שבת על־ידי רחיצת חמין (פרי עץ חיים שבת פרק ג), אבל בשבת אין שיך כל זה, כי שבת כלו קדש ואין שיך להזכיר שם של הרע של השבעים אמות כלל, ועל־כן אין אנו נושאין כפים בשבת, כי אין שיך אז להכניע הרע של האמות, כי כבר נתבטל בערב שבת כנ"ל, ושבת הוא שביתה לגמרי כנ"ל. וזה שאין אנו זוכרין כלל בקדוש של שבת ולא בתפלה של שבת: 'אשר בחר בנו וכו' ורוממנו מכל לשון' כמו שאומרים ביום־טוב, כי שבת למעלה מזה כנ"ל.

ועל־כן קדשת יום־טוב תלוי בישראל על־ידי שמקדשין החדש, כי מחמת שיש בו עדין קצת אחיזה להשבעים אמות שהוא הסטרא אחרא, על־כן צריכין לעשות עשיה לזה לקדשו, והעקר תלוי בהדבור, שצריך לומר: 'מקדש מקדש' (משנה ראש השנה ב, ז), כי הדבור הוא בחינת לשון הקדש, שעל־ידו ממשיכין קדשה להיום טוב ומכניעין הרע של האמות. אבל שבת אין צריך לכל זה, כי 'שבת קביעא וקימא' (פסחים קיז:), ואז הוא בטול הרע ושביתתו לגמרי, ואין צריך כלל לקדשו כי הוא קדוש מאליו, כנ"ל.

ועל־כן מבקשין על החלום בשעת נשיאת כפים (שלחן ערוך ארח חיים סימן קל), כי פתרון החלום תלוי בשלמות לשון הקדש, שעל־ידי לשון הקדש בשלמות יכולין לפשר חלמין, כמו שכתב רבנו שם (בסימן יט), ועל־כן בשעת נשיאת כפים, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל, מבקשין אז על החלום כדי להפכו לטוב על־ידי הכהנים, כי בהם תלוי הפתרון כנ"ל.

[שיך לעיל]

ועל־כן צריך לברך בנשיאת כפים - כי ברכת כהנים הוא כדי להכניע הרע של האמות שהם כל התאות כנ"ל, שזה בחינת כח המדמה שבלב שמתאוה לכל התאות, כמובא בדברי רבנו (בסימן נד). ועל־ידי־זה מכניעין העצבות רוח שבא על־ידי התאות של האמות שהם בחינת אנפין חשוכין, שהוא עצבות ומרה שחורה. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קלט.): 'על־ידי "וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד) - זכה לכהנה', כי על־ידי שמחת הלב שעל־ידי־זה מכניעין כח המדמה שבלב שהם אהבות הנפולות, שהם בחינת עצבות רוח, וכמו שכתב רבנו שם (בסימן נד) שעל־ידי בחינת "ושמחתם בכל משלח ידכם" (דברים יב, ז) מכניעין כח המדמה, עין שם, על־ידי־זה זכה לכהנה, הינו בחינת כהן איש חסד, שהוא בחינת שלמות האהבות העליונות כנ"ל.

ועקר הפסוק הזה נאמר שם על שלא יתקנא אהרן בגדלתו של משה, כמו שכתוב (שמות שם): "הנה הוא יצא לקראתך וראך" וכו', כי זה שיך לזה, כלומר לא די שלא יתקנא בגדלתך, שזה בחינת רע עין, כי אם אפלו מכח המדמה יהיה נשמר אהרן, אדרבא, "וראך ושמח בלבו", שזה הפך כח המדמה כנ"ל, עין שם כל זה היטב במאמר המתחיל "ויהי מקץ" (סימן נד). ועל־כן על־ידי ברכת כהנים שמכניעין המדמה שבלב שהוא בחינת עצבות רוח, על־ידי־זה נחללין האברים ונעשה בחינת (איכה ג, מא): "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", בחינת (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי", וזה בחינת נשיאת כפים (עין במאמר המתחיל "וביום הבכורים" בסימן נו).